בימים אלו ממש ממשיכה להתחולל מלחמה בעזה שהמשכה אינו "צורך בטחוני", אלא אך ורק הרצון לשמר ולתחזק את הממשלה הנוכחית. מלחמה בה חיילי צה״ל, ההרוגים מהמלחמה, הפצועים בגוף ובנפש, וכן האזרחים העזתיים החפים-מפשע, משלמים את מלוא המחיר.
אם אנו "זקוקים" להעמקתו של מצב הרוח המדכא, הרי לפניכם שני ספרים: האחד עוסק באירועי ביזת הרכוש הערבי בשנת 48׳ והשני מתייחס ל-18 השנים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל וגורל האוכלוסייה הערבית שנשארה כאן לאחר הקמת המדינה תחת ממשל צבאי.
שוב עולה השאלה מדוע חשוב לנו, היהודים החיים פה, לחקור ולהבין את ההיסטוריה של הסכסוך ביננו לבין הפלסטינים בשנים שקדמו לקום המדינה, במהלך מלחמת 48׳ (ותוצאותיה) וכן בתקופה שלאחר קום המדינה.
ייתכן כי התשובה לכך היא שלא מדובר רק בצורך להבין את התסכול והכאב של הפלסטינים, אלא גם ברצון שלנו היהודים לראות ב"עיניים פקוחות" את מעשינו הבלתי מוסריים וכן לקחת אחריות עליהם.
כפי שאמרנו, ההיסטוריה עדיין חיה בזיכרונם של שני העמים – פשרה, סליחה והכרה הדדית בכאב אינה אפשרית מבלי לקחת מידע היסטורי זה בחשבון.
הרי לפניכם סקירת שני הספרים:
- "ביזת הרכוש הערבי במלחמת העצמאות" (חיבורו של אדם רז, בהוצאת ״כרמלֿ״ ומכון "עקבות" לחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני)
ספר זה חושף פן נוסף של מלחמת 48׳, מעבר לגירוש האוכלוסייה הפלסטינית והרס הכפרים הפלסטינים. הספר דן בגל הביזה של הרכוש הערבי בערים טבריה, חיפה, ירושלים, יפו, עכו, צפת, רמלה, לוד, באר שבע וכן בכפרים שנכבשו (לפני שנמחקו מעל פני האדמה). התיאורים בספר אינם של מקרים בודדים, אלא תופעה חוזרת, נשנית ורחבה ביותר. חשוב לציין כי במקרים בודדים בלבד הייתה התקוממות מוסרית ואף פחות מכך של מעשים של ממש, בכדי לעצור את הביזה. מחקר מפורט זה המונח לפנינו, נערך ע"י חוקר ישראלי ופורסם ע"י מכון מחקר בישראל. בספר מפורטים ומתועדים אירועים אלו ואתם ידידי מוזמנים לעיין בכך. - "יהודית או דמוקרטית״ (מאת אריה דיין, בהוצאת מאגנס)
הספר עוסק במערכת הפוליטית בישראל בין השנים 1948-1966 ומתאר את הממשל הצבאי שהוכרז על האוכלוסייה הערבית שנותרה בשטחי המדינה, זאת מיד לאחר סיום מלחמת 48׳ ובמשך 18 שנים ברצף. ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון, הטיל על אחד הקצינים המקורבים לו את האחריות להכין את התשתית לממשל הצבאי עוד לפני סוף המלחמה. על פי תפיסתו, לא זרועות הביטחון והחוק של המדינה אלא מנגנון צבאי מיוחד יפקח, ינהל וישלוט באוכלוסייה הערבית שנותרה בארץ. כל זאת משום שהיה לו חשש מאי-נאמנותם ומניסיונם להתקומם כנגד המדינה שזה עתה קמה.
הניהול האזרחי של האוכלוסייה הערבית בישראל, כמו גם הפרנסה, ההתארגנות המוניציפלית, החינוך וההתניידות, היו מפוקחים ע״י ממשל צבאי זה ונדרשו לערבים אישורים מיוחדים עבור עשייה בכל אחד מתחומי החיים.
יש לציין כי מפ"ם, אחדות העבודה ואפילו מפלגות ימין ניסו בשנים אלו להילחם כדי לבטל את הממשל הצבאי – אך ללא הועיל. יש לומר כי מעבר לפן הגלוי, לתפיסתו של בן גוריון, לפיו הממשל הצבאי נתן מענה לצורך הביטחוני בשליטה על האוכלוסייה הערבית, היו גם היבטים סמויים לדבר: למנוע מהאוכלוסייה הערבית שעזבה או גורשה מהארץ ב-48׳ לחזור לביתה ולכפרים בהם חיו (גם לאלו שנהרסו). כמו כן, למנוע מהם לעבד את האדמות החקלאיות השייכות להם, אשר מעתה ואילך ״יועברו״ ליישובים יהודים שהולכים וקמים במדינה. גם כאן, מדובר במחקר יהודי בהוצאת מוסד מחקרי ישראלי מוכר – האוניברסיטה העברית בירושלים.
שני ספרים אלו אינם שומטים את הקרקע מהטיעון על זכויותינו ההיסטוריות בארץ, אך מתארים באופן טרגי את המאבק על מימושן של זכויות אלו. לכך נוסיף את גירוש הפלסטינים תושבי הארץ והרס רבים מהכפרים הפלסטיניים במלחמת 48׳. ואז ניתן לומר בזהירות המתבקשת – כי ההצהרה על טוהר הנשק ומוסריות המלחמה שלנו, העם היהודי, לא הייתה יותר ממיתוס.
כאשר נוסיף לתמונה זו את מעשי הרצח היודעים לכל ליד צפת, טנטורה ודיר יאסין, וכן הוצאות להורג עם כיבוש הגליל – שעדותם תועדה ופורסמה ע״י יהודים ישראלים – אזי איננו יכולים שלא לשאול את עצמנו מה למדנו מההיסטוריה היהודית בארצות הגולה -שבהן עמנו נדון לגירוש, שוד הרכוש היהודי ורצח-עם ששיאו היה ע״י הנאצים במלחמת העולם השנייה.
אנו, שנבחרנו מכל העמים, היינו צריכים להיות סמל ודוגמא עבור התנהגות מוסרית ובעלי המחויבות הראשונה במעלה – שלא לעולל לאחרים מה שעשו לנו.
אין צורך לחזור על כך שאויבנו ניסו להילחם בנו שלא נצליח להגשים כאן את מדינתנו ולא פעם בדרך אלימה ורצחנית. אך ככותב יהודי וישראלי אני שואל, דואג ומבקר בראש ובראשונה את העם אליו אני משתייך – כנראה התמונה ״היפה והנאורה״ של מאבקנו להקמת המדינה היא בעיקר מיתוס, אשר אינו משקף את המציאות כפי שהתקיימה בפועל.