כמה הרהורים ביקורתיים
בספרה של יעל נאמן ועוד יותר בדברים שנאמרים ע״י נחשון גולץ , ישנן אבחנות פסיכולוגיות בנושא החינוך המשותף שיש חשיבות לדון בהן בעיקר כשאנו עצמנו ״מוצריו״.
בכינוס של קבוצתי בקיבוץ רשפים ביום ההולדת שלו , הצעתי שאחרי שכל אחד יספר מה מעשיו בימים אלו אולי נדון בשאלה מה הועילה ומה היזיקה ילדותינו בקיבוץ להמשך חיינו הבוגרים וליחסינו למשפחותינו .נתקלתי בסירוב גורף של המתכנסים.
אני חושב שבגיל מאוחר יותר שמתי לב לכך שילדים יוצאי דופן אולי דווקא בעלי זהות אינדיבידואלית יותר בולטת סבלו בקבוצת הילדים. ומסקנתי שזאת היתה עוד מגבלה של החינוך המשותף -הלחץ הקונפורמי של הקבוצה להיות כמו כולם ולעזאזל הזהות האינדיבידואלית שלך. הערה זו מתקשרת עם מחקרו של בטלהיים ״ילדי החלום״ שנערך בקרב ילדי רמת יוחנן .1969
אני חושב שהניתוח הפסיכולוגי של נחשון חושף נקודות תורפה במסגרת של החינוך המשותף אז.
אך ברור לי ששינוי המסגרת לחינוך במשפחה היה יכול להתקיים רק עם פרוק הקולקטיב הקיבוצי השיתופי. וכן ברור לי מבלי לקרא את כל כתבי מעצבי התפיסה החינוכית הזאת שהיא היתה צריכה באופן הטוב ביותר לעצב חבר קיבוץ אידיאלי לחברה זאת.
לדעתי חבל שנחשון בחר דווקא להגיש פה תביעה משפטית כי צעד זה עורר התנגדות במקום למצוא דרך אחרת שתאפשר דיון פתוח וביקורתי על החינוך המשותף. האם ״כתוצרים״ של אותו חינוך כולנו בעלי מום ביחסינו למשפחותינו ולאחרים -אינני בטוח בכלל.
ועוד עניין פעוט- יש בנו גם כמה יתרונות חברתיים ואחרים כבוגרי אותם מסגרות.
נקודה נוספת שמוזכרת קצת ע״י יעל נאמן היא סגירותינו והתנסותינו לגבי ילדים שבאו מבחוץ והצטרפו לחברתנו – כמה הם סבלו מאותה סגירות והתנשאות שלנו ביחס אליהם – אני חייב להודות
ולהעיד על עצמי כי במוסד החינוכי כתבתי מאמר לעיתון המוסד נגד קליטת ילדים מבחוץ – ורק לאחר
שנים צורפו ושולבו ילדי חברות נוער במוסד החינוכי.
כל חברה בתקופות היסטוריות שונות עיצבה את חינוך דור העתיד שלה בדמותה כך שדור זה יהיה
מסוגל להמשיך את קיומה , החברה הקיבוצית משחר ימיה דרשה מחבריה וויתור מקסימלי על
הצרכים האישיים והגשמתם – והעלתה על נס את צורכי הקולקטיב השיתופי – כולם בשביל האחד
והאחד בשביל כולם – ללא כמעט רכוש פרטי , הכל שיתופי ואין הגשמת מאוויים אישיים , צרכי הכלל
הם הקובעים.
מה שמפליא בנקודת הראות החדה ובהבחנות הפסיכולוגיות של נחשון גולץ על החינוך המשותף ,
היא העמדה האומרת שזאת היתה רמאות ושקר – לדעתי זו נקודת ראות קצרת הבנה של המציאות
הקיבוצית בימים ההם. נראה לי שיעל נאמן המספרת את סיפורו אבל גם את סיפורה אינה חולקת
באופן רדיקלי על הבחנותיו אך אין בה את השיפוטיות והמרירות של נחשון.
אולי זה לא מקרי ששני הכותבים הנ״ל הם בני קיבוצי השוה״צ – זרם זה של התנועה הקיבוצית היה
ידוע בגישתו השיתופית והקולקטיבית , והיה אחרון שעבר ללינה המשפחתית .
לשאלתו של נחשון מדוע עוד בני קיבוצים אינם מצטרפים לביקורתו על החינוך המשותף , התשובה
ברורה – לא התביעה משפטית ולא ההתייחסות שהיה פה שקר והולכת שולל אינה ועדיין לא מקובלת
)לדעתי( על רוב אלו שיש להם ביקורת על צורת החינוך המשותף שהיתה רווחת בקיבוצים . ביקורת
כן , זריקת אבנים לבאר ששתינו ממנה לא .
אם לסכם את הנחת המוצא של נחשון בקיצור- כל החברה הקיבוצית שאותה הכיר מבוססת על
אשלייה שיקרית והוא אף התחזק באמונתו זו לאחר קריאת עלוני הקיבוץ )בחוות בודדים(.
ברור לכן שהחברה הקיבוצית הזאת שמחנכת את ילדיה בדמותה – היא כולה שקר ואשליה אחת
גדולה .
מי מאיתנו שמעריך את ערכי הקיבוץ השיתופי וחושב שחבל שערכים אלו אינם ערכי החברה היום,
שהיתה בהם תקווה אידיאליסטית נעלה, יכול גם להביט באומץ וביקורתיות על חלק מאיפיוניי החינוך
של הקבוצה החינוכית באותם ימים.
ועוד דוגמא מחיינו בנווה שלום – אנו מגדלים את ילדינו מהפעוטון ועד גמר ביהס היסודי במסגרת
יהודית ערבית משותפת , לומדים את שתי השפות , את מנהגי התרבות של כל צד בשותפות זו,
זאת תוך כבוד הדדי וקבלת השונה , ללא התערבות ושינוי הזהות האינדיבידואלית והלאומית . האם
אנחנו לא מבינים שבינתיים שתי חברות אלו מנסות בדרכי אלימות ומלחמה לפתור את הקונפליקט
ביניהן . אנו מקווים שהדוגמא הקטנה שלנו תראה לשני העמים שיש גם אלטרנטיבה של חיים
משותפים בדרכי הידברות וקבלת האחר כלגיטימי על אף השוני בינינו. האם החינוך של ילדינו הוא
שקר ואשליה ? שקר הוא לא ולא , יש בו תקווה למציאות אחרת וגם אם יראה כאשליה יש בו מסר
חשוב לעתיד. האם איננו יודעים שהמציאות הסובבת את ישובנו שונה בתכלית מהאידיאלים שלנו ושל
חינוך ילדינו – אנו יודעים זאת לבטח- האם לכן אין לנו להיאחז בעקרונותינו ובחינוך כזה לילדינו – אנו
חושבים שאנו עושים מעשה טוב בכך.
מה שנחשון מבליט בביקורתו היא הדילמה שהיתה ברורה מאוד בראשית השנים הקיבוציות ;
המשפחה צריכה להיות שולית – הקולקטיב הוא החשוב – גדילת הילד בקבוצה החינוכית היא
החשובה – אימהות שמשפחתם חשובה להן במיוחד סבלו , ילדים בעלי זהות אינדיבידואלית מודגשת
סבלו גם הם. הסיסמא עולם ישן עד היסוד נחריבה )הבורגני( עולם חדש ניצור )הסוציאליסטי( – זו
היתה השקפת העולם של השוה״צ בימים ההם- לא שקר , לא עיוות ולא אשלייה – זאת היתה
האידיאולוגיה של קיבוצי השוה״צ בימים ההם שראו את עצמם כתא סוציאליסטי של החברה
העתידית ולקראת זה צריך לחנך את בניה.
בידידות
אילן פריש
נ.ב. גילוי אישי בילדותי בקיבוץ אהבתי מאוד את הקבוצה החינוכית והרגשתי בה טוב .