אם להודות על האמת יש לי אינטרס פרטי בסקירה היסטורית זו על הניסיונות השונים והתפיסות השונות ביחס לשאלה הדו לאומית. זאת משום שנווה שלום שבה אני גר, במובנים רבים כאן ועכשיו גם היא אולי ניסיון של שותפות בין הלאומים.
כבר בפתיחת הספר המחבר אינו מסתיר את יחסו לציונות כהתנחלות קולוניאליסטית בדומה להתנחלויות אחרות בהיסטוריה- ואין להתייחס לזאת בנופך מתחסד וצבוע. מתחילת הגשמתה הקולוניזציה הזו נתקלה בהתנגדותם של ילידי המקום. לדעת המחבר המשפט " ארץ ללא עם, לעם ללא ארץ" הוא אמירה מעוותת ומטעה. המיתוס הציוני שפה זאת ארץ האבות מבוסס על התנ"ך ועל מיתולוגיה מומצאת, המגלה כאילו (לדעת המחבר) שספר התנ"ך מגולל עובדות היסטוריות אלו. ההצדקה היהודית התבססה על אפלית היהודים ורדיפתם במשך היסטוריה ארוכה, בעיקר באירופה שהייתה אפשרית משום שלא הייתה ליהודים ארץ משלהם. הלורד בלפור כבר ב-1917 הכיר בלגיטימיות שאיפותיהם של היהודים (ראה את הצהרתו ב-1917) ובזכותם לבית לאומי בפלסטין. כאמור המחבר רואה את הסכסוך המתמשך עד עצם היום הזה כהתנגשות בין אוכלוסייה מתנחלת לאוכלוסייה ילידית ולכן בהמשך קיבל הסכסוך ממדים לאומיים. לדעתו התנועה הלאומית היהודית היא בעצם תנועה של קולוניאליזציה שהצליחה ליצור מיתוס של לאומיות יהודית מדומיינת שהיא הציונית. עד כאן עמדתו האנטי ציונית של המחבר – שגם בחיבור הקודם שלו "מי המציא את העם היהודי", חזר והדגיש את התנגדותו להיסטוריוגרפיה היהודית והציגה כמיתוס שאין לו אסמכתאות היסטוריות, מכאן שאין לתפיסה ההיסטורית על הזכות בארץ הזו אחיזה של ממש. במשנתו של המחבר על התנועה הציונית ניכרת (כך נראה) ההשפעה של בנדיקט אנדרסון בחיבורו "קהילות מדומיינות" והשפעת חינוכו בנוער הקומוניסטי.
אינני רוצה בסקירה זו להתעכב על גישתו בנושא היסטוריה היהודית וזכותנו בארץ, אלא להתמקד בהשקפות ובניסיונות לדו-קיום בין תושבי הארץ הילידים לבין היהודים שבאו מקרוב או מרחוק או נולדו כאן. לדעת המחבר הזהות הלאומית הפלסטינית בשלביה המכריעים התגבשה אחרי הנכבה של 1948 ואילו הציונות הרשמית התחילה עם פעילותו של הרצל בקונגרס הציוני הראשון ב-1897.
אחד העם (1856-1927) היה הראשון שהתריע על הסכנה שבפגיעה באוכלוסייה הילידית החיה בארץ. לדבריו יש להידבר ולהגיע להסכמות עם האוכלוסייה הילידית לגבי ההגירה היהודית לארץ, אך פתרונו לדילמה הינו לא הקמת מדינה יהודית אלא רק מרכז רוחני. המחבר, בסיכומו, אומר שהדו-לאומיות אינה רק חזון אלא מציאות נוכחת של תושבי המקום ישראלים ופלסטינים החיים בסכסוך ובאי שוויון משווע. אם יכירו שני העמים המסוכסכים בצורך למצוא פתרון לא אלים ויכירו בזכויות של כל אחד מהם כאן – אולי יעלו מן האוב שנית הרעיונות הדו לאומיים הישנים הללו. הראשון שמצוין בספר זה כמי שהתריע כבר בשנת 1923 על כך שצפויה התנגשות אלימה בין העם הילידי היושב בארץ והמהגרים היהודים שזה מקרוב החלו להתיישב בארץ וכותב על כך בחיבורו המפורסם "קיר הברזל" – הוא זאב ז'בוטיסקי.
נחזור לאחד העם שכתב כבר ב-1891: "והינם מתהלכים עם הערבים באיבה ואכזריות, משיגים את גבולם שלא בצדק, מכים אותם בלי כל סיבה ואין מי שיעמוד בפרץ ויעצור את הנטייה ההזויה והמסוכנת הזו". אחד העם הדגיש את העניין של הדימוי שהיה למתנחלים היהודים כאילו הארץ כמעט ריקה ותושביה פראי אדם שאינם מבינים את רצוננו להתנחל בארצם שלהם, והדגיש את הצורך להידבר, להתחשב ולהסכים עם האוכלוסייה הילידית בארץ, הזכות של היהודים בארץ אינה מבטלת את זכותם של התושבים הילידים החיים בה.
ברית שלום
ברית שלום נוסדה בשנת 1925 מיסדה והיו"ר שלה היה ארתור רופין , בין חבריה נמנו הוגו ברגמן, גרשם שלום, חיים מרגלית קלוורסקי, משה סמילנסקי, מרדכי אבי שלום, זיגפריד להמן. הם זכו אז בתמיכתו של מגנס – מייסד האוניברסיטה העברית בירושלים וכן בתמיכתו (מרחוק) של אלברט איינשטיין. מטרתה המוצהרת של האגודה הייתה: מדינה בעלת שני לאומיים הגרים בארץ בשוויון מוחלט. כל החברים הנ"ל של האגודה היו ציוניים. בין הניואנסים השונים של חבריה הייתה הסכמה שזאת תהיה מדינה של שני העמים – היהודים וילידי הארץ (הפלסטיניים), זכויותיהם שוות ועל היהודים השבים לארצם להתחשב בהסכמתם של ילידי הארץ למספר היהודים השבים לארץ, מקומות התיישבותם לא צריכים להיות על חשבון אלה החיים פה מדורות. קניית האדמות מבעליהם הרשומים, וגירוש הפלחים שחיו והתפרנסו מאותם אדמות היו שנויות במחלוקת. היו שראו בהליך זה מעשי עוול שבעתיד יציתו את הסכסוך. רופין, כבר ב-1925, בקונגרס הציוני בווינה הכריז שפלסטינה תהיה מדינה לשתי אומות, וכך גם הוגו ברמן ואחרים.
התוכנית הדו-לאומית של השומר הצעיר מ-1946, מפ"ם
פלסטינה היא ארץ דו-לאומית, כל אחת מהקבוצות תנהל את העניינים הפנים לאומיים של עצמה, אך העניינים בהנהלת המדינה ינוהלו במשותף. הריבונות המשותפת על הארץ תוכל להיות מוגשמת תוך שותפות ושוויון ואי השתלטות לאומית אחד על השני. המדינה תהיה מבוססת על פדרליזם טריטוריאלי (אזורי) – בדומה למודל הקנדי או השוויצרי ולפי הרוב הערבי או היהודי בכל אזור. אך יש לשמור ששני היסודות הלאומיים במדינה שומרים על משקל פוליטי שווה בהנהגתה. במפ"ם, בתחילת דרכה (לאחר קום המדינה), היה אגף ערבי כביטוי אידיאולוגי מוצהר עם נציגות בכנסת, אך ברבות השנים אגף זה נחלש וביטויו התמעט. הקו הציוני המובהק שלה הפך את מפ"ם למפלגה יהודית מובהקת.
הקמת המפלגה הקומוניסטית בארץ
ב-1922 הוקמה המפלגה הזו– אשר ראתה בציונות תנועה אימפריאליסטית ובהצהרת בלפור אקט אימפריאליסטי, חבריה טענו שאחרי 2000 שנים אין ליהודים שום זכות היסטורית על המקום. ב-1943 הקימו חבריה הערבים את הליגה לשחרור לאומי שהייתה מרקסיסטית. אך כבר ב-1945 קיבלו מנהיגי המפלגה הקומוניסטית את הקו הדו-לאומי באופן פומבי. ברבות השנים נהפכה המפלגה הקומוניסטית ליהודית ערבית כיסוד אידיאולוגי שלה ונכנסה ככזאת גם לכנסת ישראל. לדעתי הקו האנטי ציוני במפלגה הקומוניסטית הוא זה שהפך אותה ברבות השנים למפלגה בעיקר פלסטינית.
הפעולה השמית
הקו השולט בזרם זה היה שלילת הגולה ואיחוד שני העמים בארץ כביטוי שונה אשר המאחד ביניהם הוא ששניהם עמים שמיים וזאת מולדתם המשותפת כעמים כנענים. הפעילות הציונית חייבת להיות מנותקת מהמדינה שהיא מדינה לכל אזרחיה כתנאי לשלום והשתלבות במרחב. אימוץ השם של העמים השמיים נעשה ע"י הכנענים משום שהשפה והתרבות העתיקה של שני העמים החיים בארץ מדברים על המשותף ביניהם בשעה שיהודי-ערבי או עברי-פלסטיני מדגישים את המפריד והמונח שמי מדגיש את המאחד והמשותף. בין המייסדים היו אורי אבנרי, נתן ילין מור, עמוס קינן, בועז עברון, יונתן רטוש – לדעתם התרבות הילידית הקדומה של הארץ הינה כנענית שמית. יש להכיר בעם העברי הנבדל מיהודי העולם ויש להכיר בעם הילידי יושבי הארץ כפלסטינים. במצע לפעולה השמית מ-1957 כתוב: שני העמים (הפלסטיני והעברי) טוענים לבעלות על כל רחבי ארץ ישראל, תוכנית החלוקה הציבה ביניהם גבול מדיני אטום וריכזה אותם בשתי מדינות נפרדות אולם שני העמים כופרים בגבול זה. הישראלי רואה את מולדתו בת"א, בחברון, בחיפה ובשכם לפי המקורות שמוזכרים בתנ"ך, ואילו הפלסטיני רואה את מולדתו ביריחו, יפו, בית לחם, נצרת, עזה ורמלה. בתחילה יהיה ארגון פדרטיבי לפי הרוב באזור, נשיא אחד הנבחר ע"י כלל האזרחים, אך במשך הזמן יעברו כולם למדינה מאוחדת, משותפת, דו-לאומית. דובריה התנגדו לאידיאולוגיה הציונית, למיתוס של אומה יהודית שיהודי ארץ ישראל הם חלק ממנה, וכן למיתוס סיפורי האבות מימים ימימה כאילו הייתה כזאת בארץ.
בין האישים הנוספים שדנו בנושא הדו-לאומיות היו מירון בנבינשתי וא.ב.יהושוע אשר דיברו על רעיון קונפדרציה ופדרציה ותוכנית של שתי מדינות ומולדת אחת. הייתה גם תוכנית אוסלו שרבין ופרס ניסו לקדם על מנת להגיע לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים ולהביא להקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. מגעים ומשא ומתן נוספים היו ע"י אהוד ברק ואהוד אולמרט – כל המאמצים הללו נכשלו.
סקירה זו על ספרו של שלמה זנד – "ישראל-פלסטין ושאלת הדו-לאומיות" הינה ארוכה מעט ולא במקרה. זנד בספרו חושף את מצעד האיוולת כאשר הכתובת, מראשית הציונות, הייתה על הקיר, זנד כותב שצריך היה לחפש ברוח ההוגים המוזכרים בספר זה את הדרך לפשרה, הבנה ושלום בין עמי הארץ ולא ליפול כל פעם מחדש לסכסוך אלים שבו אנו שקועים עד עצם היום הזה. אך בנוסף לכל זה אני רואה את הקמת הישוב שלנו נווה שלום המשותף ליהודים ופלסטינים החיים בדו קיום מתוך כבוד הדדי, ופועלים ביישוב ומחוצה לו ברוח זו בארץ כדוגמא קטנה וצנועה. דוגמא זו נועדה להראות ולהדגים שהנה דבר זה אפשרי וריאלי בין שני עמינו המסוכסכים ואולי גם נילמד ונלמד את ילדינו – היהודים והערבים את ההיסטוריה המפורטת בספר זה ונגרום לאותם ילדים לומר עד כאן, הגיעה עת שלום!!!
הגהה: אהרוני אמיתי