מיהו האני והאם יש כזה בכלל?

במאמר האחרון שלי התייחסתי לתפיסה הקוואנטית לגבי האני, אך לא העמקתי בשאלה הזאת. בעקבות זאת פנתה ידידה ותיקה וכתבה לי שזאת שאלה רצינית והאם אסכים להעמיק מעט בה. הסכמתי בחפץ לב, אך כבר בתחילה הנני מתנצל שלא תהיה פה סקירה היסטורית קפדנית, אלא רק רפרוף זריז ונגיעה קלה בשאלה רצינית זו.
ברצוני להתחיל את הדיון מאנקדוטה הנוגעת לילדותי בקיבוץ במסגרת הקבוצה החינוכית. הלחץ הקונפורמי דרש: "תהיה כמו כולם!", זהו האני שלך, עדיף שלא תבלוט ולא תהיה יוצא דופן. כלומר בעוד כוונת החינוך המשותף הייתה ליצור אני סוציאליסטי ושוויוני במקום האני האגואיסטי של הקפיטליזם, הלחץ הקבוצתי הפך את האני האחיד והקונפורמי לאני הרצוי! וכבר בפער זה בין כוונת החינוך המשותף לתוצאותיה ניתן לראות משהו ממורכבות העיסוק בשאלת האני.
בהמשך למורכבות זו ברצוני להתחיל את הסקירה של מושג האני בהשקפתו של זיגמונד פרויד. התפיסה של פרויד אומרת בערך כך: האני הוא שילוב של אופיינו והתנהגותנו המודעת. הוא נמצא בתווך בין הלא מודע לבין האני העליון, שהוא הביטוי של ציוויי החברה וכלליה להתנהגות נורמטיבית. האני הוא משכנם של התודעה והמודעות, והוא בעצם מה שאנו קוראים לו אופיינו או אישיותנו. האני הוא אשר מתווך בין היצרים הבלתי מרוסנים לבין המציאות, ולא פעם ע״י סובלימציה.
אופי האני שלנו ע"פי תפיסתו של פרויד מתייצב ונקבע בעיקר בשנים הראשונות של ילדותנו ונשאר במידה רבה קבוע לאורך חיינו. פרויד היה משוכנע שהבחנה זו נובעת מתוך ניסויים מרובים, ולכן לדידו הייתה בעלת בסיס מדעי מוצק. אך בחלוף השנים עלו ערעורים והרהורים רבים, כולל מקרב פסיכולוגים הכופרים בבסיס המדעי של הנחה זו. ועל-אף זאת עדיין מרבית הפסיכולוגים רואים כחלק מתפקידם לנתח את אופני התנהגותנו ובעיותיה, לנסות לעלות לאני את הסיבות הלא מודעות בהתנהגותנו, וכך לסייע לנו להבין טוב יותר את עצמנו.
ביקורתו של רודולף שטיינר (אבי האנתרופוסופיה) על תפיסות הפסיכואנליזה של פרויד היא שהן אינן שואלות מהו הקשר בין אפיון הנפש לבין העולם סביב. המשפט "חפש בתוך עצמך ותמצא את העולם, אך חפש את העולם ותמצא בו את עצמך" מייצג את תפיסתו של רודולף שטיינר, וברור שתפיסת האני של פרויד אינה כזו. ישנה גם טענה שהקטגוריות של אפיוני פרויד הינן בעצם לא הבחנות מדעיות נצחיות לאישיות האדם באשר הוא, אלא מייצגות את אופייה ההיסטורי של הבורגנות הווינאית בסוף המאה ה 19, שהייתה שמרנית מאין כמוה, ובמיוחד ביחסי שני המינים שבה. לכן כדאי לבדוק מה בהבחנותיו של פרויד הן בעלות תוקף רחב, ומה מהן מותנה היסטורית לאותה תרבות חברתית של התקופה. וזאת דווקא משום שהאני (לפי פרויד) הוא המתווך בין המציאות לבין העולם הלא מודע שלנו, ואז עולה השאלה ביתר שאת – איך בעולם היסטורי ותרבותי שונה עם מציאויות כה שונות בין עמים שונים, אפשרי לדבר על אותו אני בלתי משתנה?
ארווין גופמן – הצגת האני בחיי היום יום
דוגמא ידועה ושחוקה נוגעת להתנהגותה הקוטבית של הקצונה הבכירה הנאצית: רבים מהמפקדים הנאצים היו אנשי משפחה למופת, עסקו בדיונים פוריים על הגל, שופנהאואר, היינה וניטשה בעודם מנגנים על הפסנתר את מוצארט, שופן ומאהלר, ובבוקר הלכו ל"עבודתם", הוצאתם להורג של יהודים ושאר לאומים בבורות ההריגה או שליחתם למשרפות או סתם התעללות ביהודים להנאתם. שני צדדיה של התמונה הזו הן לפחות במקרים מסוימים אמת לאמיתה, אך בקשר לדיון כאן עולה ממנה השאלה, מי זה האני של אותם אנשים ומהו אופיים? האם האני שלהם הוא זה המטפל ברוך במשפחתם או זה המתאכזר ללא גבול לאחרים?
כלומר עולה השאלה האם יש אני אחד יציב וברור, שזהו "האני האמיתי", ואם יש כזה כיצד נוכל לזהותו ולהיות בטוחים שאכן זה הוא האני האמיתי של אותו אדם?
בתשובה לכך גופמן מציע לחשוב על האני כאילו אנו לובשים כל פעם מסכה אחרת בהתאם לנסיבות החברתיות בהם אנו מעורבים, כך שכל פעם אנו אישיות בעלת תכונות אחרות, או אם תרצו כל פעם יש לנו אני אחר. פעם אנשים סובלניים ופתוחים, פעם טובי לב ומקשיבים ופעם החלטיים וחסרי סבלנות, בלתי מסוגלים להקשיב, מהירי החלטה ונמהרים ואף אכזריים… ניתן לראות לגישתו זו של גופמן גם ביטוי באמירה הידועה שבתנאי לחץ אנשים נחשפים כאחרים ממה שהכרנו אותם. לדוגמא: בתנאי מלחמה אנשים נהפכים לאכזריים וחסרי תכונות אנושיות (ראה חיבורו של פרויד בנושא).
בהמשך לכך אתן עוד מספר דוגמאות קצרות לזרמים בפסיכולוגיה והפילוסופיה המודרנית בנושא מקומו של האני:
דקארט (1596-1650) הציע שהאני החושב הוא נקודת ארכימדס שבה אי אפשר להטיל יותר ספק, וממנה מתחיל הדיון הפילוסופי. כלומר האני אצל דקארט אינו אופי או התנהגות אלא מקור המחשבה האנושית האקזסיטנציאליזם גורס כי לפני מהות ישנו הקיום, כלומר שדיון באני אינו המהות, אלא צריך לדון בשאלות של המציאות היום יומית וקשייה (ראה כתביו של יאלום). או באמירה של הפילוסופיה של הלשון, שלדון בשאלה מי אנחנו ואיפה ומהו העולם, זהו למעשה דפוס לשוני בלבד. אפשרות אחרת היא לקחת זרמים של הפסיכולוגיה שאינם מתרכזים בהיסטוריה של הילדות ששם עוצב ונבנה האני, אלא מתמקדים בשאלה מהן בעיותיך כאן ועכשיו. הבודהיזם מציג תפיסה הופכית במידה רבה אשר טוענת שיש להשתחרר מהאני, שמפריע לנו להתאחד עם המציאות. ואפשר להזכיר במספר מילים את הבחנתו של מרטין בובר בפילוסופיה הנקראת דיאלוגית – של אני, אתה והלז, המשנה מהיסוד את התפיסות של הפסיכואנליזה הפרוידיאנית. הגדרת האני נוכחת גם בוויכוח בין יונג לפרויד, שבו יונג טוען לאני קולקטיבי מול התפיסה הפרוידיאנית הידועה של תפקידו האינדיבידואלי של האני, לאורך השנים התפתחה גישה מודרנית יותר שמדברת על העצמי (מייסד מושג העצמי היה היינץ קוהוט) כמושג מקיף יותר שאינו רק פסיכולוגי, אלא מתאר את אופיינו ודרך החיים שלנו.
בזרמים המנתחים את הקפיטליזם המאוחר (למשל מרקוזה) ראו בקפיטליזם כמי שמעצב את האני, והופך אותנו לצרכנים ממושמעים. וכך הקפיטליזם המאוחר הופך את הצרכנות למהות האני, ופוגע ביכולתנו להיות בעלי אופי ייחודי, ביקורתי ועצמאי. השקפה ביקורתית נוספת נובעת מקרב ציבור מתנגדי הפסיכולוגיה – שאומרים שהאני (הפרודיאני) הוא המצאה מלאכותית כאילו שתלו לנו איזה "איש קטן" היושב בתוכנו ונקרא אני, והוא אשר קובע את כל בחירותינו בחיים. בעיניי גם מבלי שנאמץ השקפה ספציפית כלשהי על האני, אם רק נביט על מהלך חייו של אדם אז נראה שהוא יכול להיוולד בסביבה מסוימת ולעבור גלגולים מגלגולים שונים לעיתים שונים זה מזה באופן קיצוני, תוך שהסביבה המשפחתית, החברתית, התרבותית ולפעמים אף הסביבה הלאומית משתנה, תוך שהוא נדרש להתנהגויות שונות ומגוונות. לאור כל זאת האם אנו יכולים לומר שאותו אדם תמיד נותר עם אותו אני שהתפתח אצלו בילדות המוקדמת?
כלומר אני מעלה את השאלה האם במסלול חיינו אנו כמה אני באופן מתחלף או בעת ובעונה אחת? או שמא מגוון האני הוא פיצול אישיות שיש להעביר בדחיפות לטיפול פסיכולוגי? או שדווקא התערבותו של הפסיכולוג היא שמשנה את האני שלנו, כיוון שהטיפול הפסיכולוגי מתמקד בפן מסוים של אישיותנו ולא אחר, תוך התמקדות בתקופות מסוימות והימנעות מעיסוק בתקופות אחרות?
בסקירה מרפרפת זו ניסיתי לגעת מעט בשאלה מהו זה הנקרא אני, ומה הפרובלמטיקה והרב משמעות של אותה הגדרה. וכל זאת בלי לגעת כלל בשאלה מה היא הגדרתנו הלאומית וההיסטורית, האישית והמשפחתית.
על השאלה מהו האני כתב לי פסיכולוג מקצועי – שמדובר בתחום מאוד רחב ועמוק שקשה לאדם שאינו איש מקצוע להתייחס אליו באופן מקצועי, ואכן מאמר זה איננו מתיימר להיות מאמר מקצועי. אך עיקר המסקנה בעיניי העולה מהסקירה שהצגתי היא לא הגדרתו המדויקת של האני במובן הטיפולי שלו, אלא ההבנה שאין אני אחד אלא רבים, כיוון שהאני משתנה לאורך השנים ולאורך הנסיבות. וגם שאופן הגדרת האני כוללת ספקטרום רחב של הגדרות פסיכולוגיות ופילוסופיות.
הערתו השנייה הייתה כי חשוב שאכתוב בעת הזו על היחס בין האני האישי לאני הקולקטיבי. ואכן אפשר לעלות שאלות רבות על היחס בין האני האישי לקולקטיבי, אך במציאות בה אנו חיים של שטפון של אלימות וגזענות, ופגיעה בערכי הדמוקרטיה ובערכים הומניים, השאלה המרכזית שעולה היא כיצד האני האישי שלנו (יהא פירושו המדויק אשר יהיה) יכול לעמוד מול גל האני הקולקטיבי של החברה. כלומר לא להיסחף בזרם העכור הגזעני, הלאומני והנקמני, ואף להילחם באופן אקטיבי נגדו.
והתשובה שאני מציע לכך כסיכום למאמר זה היא שגם אתה (כמו כולנו) מרובה אני, ודווקא מודעות לריבוי זה מחזקת את החשיבות שתדבק בערכים הומניים ובעצמאות מחשבתית, בעוד האני שלך משתנה במקביל לנסיבות בהם אתה נמצא ולמהלך חייך.