מחשבות בעקבות מאמרו של פרופ' אורן יפתחאל,
שהתפרסם בכתב העת ״תיאוריה וביקורת״, גיליון 62 – סתיו 2025
קראתי את מאמרו של אורן יפתחאל על מלחמת ה-7 באוקטובר והמסגרת הקולוניאלית בתחושה מורכבת. מצד אחד, יש בו אבחנות חשובות; מצד שני, קשה לי לקבל את המסגרת הכוללת שהוא מציע להבנת הסכסוך.
יפתחאל פותח בהצבת שני קולות קיצוניים: בצלאל סמוטריץ' מזה, הקורא להתיישבות יהודית בעזה, וחאלד משעל מזה, המדבר על פלסטין "מהים עד הנהר". כבר בנקודת מוצא זו מתברר עד כמה השיח על הסכסוך לכוד בין שתי תפיסות טוטאליות, שכל אחת מהן תובעת בעלות מלאה ובלעדית על הארץ.
במרכז מאמרו מציב יפתחאל את מושג "הקולוניאליזם ההתיישבותי" – מצב שבו קבוצה חיצונית אינה מסתפקת בשליטה בארץ חדשה, אלא מבקשת להתיישב בה במקום יושביה, תוך דחיקתם, נישולם ולעיתים אף מחיקתם (ראה דרום אפריקה, הודו ועוד). אין ספק שמושג זה מאיר היבטים מסוימים בתולדות הציונות – ובמיוחד באירועי 1948; על הגירוש, ההרס והנישול של הפלסטינים.
הקושי העיקרי מתעורר כאשר מסגרת זו של קולוניאליזם התיישבותי מוצגת כהסבר כולל. יפתחאל כמעט ואינו מעניק משקל לכך שגם הצד הפלסטיני נקט באלימות כבר מראשית הדרך, מתוך התנגדות להקמת המדינה היהודית. הסכסוך לא היה חד־צדדי בלבד, אלא התפתח מתוך התנגשות בין שתי תנועות לאומיות, שכל אחת מהן ראתה עצמה כבעלת זכות יחידה על הארץ.
יתרה מכך, ההיסטוריה היהודית כמעט ואינה נוכחת במאמר, יש התעלמות מהזכות ההיסטורית של היהודים בחבל ארץ זה.
קשה להבין את הציונות ללא ההקשר ההיסטורי של רדיפות, גלות ושואה. המדינה היהודית לא הייתה רק פרויקט של כוח והתיישבות, אלא גם ניסיון של עם נרדף למצוא לעצמו בית בטוח. בהיעדר הקשר זה, התמונה המתקבלת חלקית מדי.
מכאן נובעת בעיניי הביקורת המרכזית: המסגרת הקולוניאלית מוצגת כמפתח כולל להבנת הסכסוך, אך ספק אם ניתן להסביר באמצעותה את מכלול האירועים – ממלחמות ישראל הראשונות, דרך 1967 ויום כיפור, ועד למציאות הנוכחית בעזה. זוהי מסגרת המסבירה היבטים מסוימים היטב, אך אינה מקיפה את התמונה כולה.
הדבר בולט במיוחד ביחס לעזה. אכן, רוב תושבי הרצועה הם פליטי 1948 – עובדה היסטורית ומוסרית שאין להתעלם ממנה. אך מאז התרחשו התפתחויות משמעותיות: פינוי ההתנחלויות, עליית חמאס לשלטון, וסבבי לחימה חוזרים ונשנים. המציאות שנוצרה מורכבת משילוב של פחד, מצור וכיבוש, אידיאולוגיה דתית ולאומית, ושימוש מתמשך בכוח משני הצדדים. צמצומה למסגרת אחת של קולוניאליזם התיישבותי נראה פשטני מדי.
עם זאת, אינני מבקש לפטור את הציונות מביקורת. להפך. יש להכיר בכך שמימושה היה כרוך בעיקרו בעוול כלפי העם הפלסטיני שחי על אדמה זו. זוהי אמת קשה אך הכרחית. השאלה היא כיצד להתמודד עמה. פתרונות כגון שיבה מלאה של הפליטים או הקמת מדינה לכל אזרחיה אינם נראים לי ישימים במציאות הפוליטית הקיימת, ובוודאי אינם מקובלים על רוב הציבור היהודי.
כאן נדרשת הבחנה חשובה: בין עצם קיומה של הציונות לבין ההתפתחויות הפוליטיות שנגזרו ממנה. הכיבוש וההתנחלויות אינם גזירת גורל, אלא תוצאה של הכרעות מדיניות. באותה מידה, הטבח של ה-7 באוקטובר אינו יכול להיחשב "התנגדות קולוניאלית פלסטינית", אלא מעשה טרור אכזרי שאין לו הצדקה מוסרית. מנגד, גם המלחמה בעזה, בהיקף ההרס, ההרג והפגיעה של ישראל באזרחים, אינה יכולה להיות מוצגת בפשטות כהגנה עצמית בלבד.
דווקא משום כך אני מתקשה לקבל את המסגרת שמציע יפתחאל במלואה. יש בה כוח הסבר, אך גם פישוט יתר. היא מאירה ממדים מסוימים של המציאות, אך מטשטשת אחרים – היסטוריים, מוסריים ופוליטיים – שאינם פחות חיוניים להבנת הסכסוך.
הסכסוך הישראלי־ פלסטיני אינו ניתן לצמצום למסגרת אחת. הוא איננו רק קולוניאליזם, ואיננו רק מאבק לאומי, ואף לא רק סוגיה ביטחונית, דתית או זהותית. הוא שילוב של כל אלה גם יחד. משום כך, כל ניסיון להעמידו על הסבר אחד בלבד מחמיץ את מורכבותו.
אם יש מסקנה העולה אצלי מן הדיון במאמרו של יפתחאל, הרי שהיא הצורך לא במסגרת מסבירה נוספת, אלא ביכולת להכיל מורכבות: להכיר בעוול, באחריות, אך גם בהיסטוריה; לגנות טרור, אך גם לא להתעלם מהרס וסבל.
ייתכן שעמדה זו פחות מספקת מבחינה תיאורטית – אך בעיניי היא קרובה יותר לאמת.