אני (גילוי נאות ) חבר הישוב המשותף ליהודים ופלסטינים – נווה שלום, חי ביישוב עם משפחתי וילדי משנת 1978 .
כבר בשנים הראשונות לחברותי בישוב , גיליתי להפתעתי שהיום החגיגי של יום העצמאות הוא היום העצוב של שותפי הפלסטינים – הנכבה.
מאמרו המצוין והרגיש של אלון עידן נוגע בשאלת ההכחשה שלנו היהודים את האירוע הזה.
וזאת מבלי למחוק את הסיבות המקלות (במקצת) על אותה ההכחשה, ומבלי לוותר על זכויותינו (היהודים) על ארץ.
אך נראה שיש בסוגייה זו לברר עוד כמה שאלות הנוגעות לאירועי מלחמת 48, שהם מעבר לניתוחו הפסיכולוגי הרגיש של כותב המאמר. לדוגמא : השאלה – מה אחריותנו לנכבה .
השאלה שעולה – האם היה פה גירוש מכוון ומתוכנן של האוכלוסייה הפלסטינית , ושאלה נוספת הנוגעת לאותה טרגדיה היא השאלה של הריסת הכפרים הפלסטיניים האם גם היא בעצם היתה מדיניות מכוונת ומתוכננת.
האם כל מה שהתרחש ביחס לתושבי הארץ הפלסטינים היה הכרחי בגלל סיבות מבצעיות של מלחמת 48 .
לסכם: אין ספק שגם לפלסטינים היתה אחריות למלחמה זו, מבחינתם היא היתה ביטוי לסירובם (המוחלט) לקבל גם את זכות היהודים בארץ . מבחינת העם היהודי היתה זו מלחמת קיום לחיות או לחדול. אך האם להתגבר על ההכחשה זהו סוף פסוק כדברי המאמר שלפנינו , או שמא יש לדון בעובדות החשובות שהם באחריותנו ולהיות אמיצים ולקחת אחריות עליהם. אילן פריש