אמנם זו שאלה אנכרוניסטית, אך, עבורי, היא עדיין רלוונטית—מכיוון שכפי שעולה מההתכתבות המופיעה כאן, הואשמתי, על ידי חלק מחברי כרם (לשעבר), בכך שיש לי "יד ורגל" בהתפרקות הקיבוץ. לדעתם, הפירוק נבע, בין היתר, מדרישתי להיות קיבוץ פוליטי. אינני מקבל עלי אשמה זו בתור איש פוליטי בעבר וכיום. אני כן לוקח אחריות אישית על פן אחר שהיה לדעתי רלבנטי לאותה התפרקות ומתייחס לכך בהתכתבות זו.
התכתבות זו כוללת את מכתבו של נחמיה (חבר קיבוץ כרם שלום לשעבר) אלי , לאחר קריאת ספרי "חיים ומחשבות" , תגובתו של בצלאל והתייחסותי הן לנחמיה והן לבצלאל.
מכתבו של נחמיה לאילן
25.9.2025
לאילן שלום
לאחר קריאת ספרך.
כרם שלום שלך ושלי שונים בתכלית למרות תקופת קירבה נעימה בעבודה המשותפת במוסך. האוריינטציה הפוליטית של חברים בכרם השתלטה על התודעה המשותפת שלנו שקיבלנו אותה על עצמנו, בין אם בתוך הבנה והכרה ובין אם מתוך הלחץ החברתי והרצון הטבעי של כל אחד להרגיש שייך ומקובל חברתית. בעוד שאחדים, אולי אתה ביניהם, היו מגובשים בדעתם בנושאי הליבה הפוליטיים שהעסיקו את החברה הישראלית באותה תקופה, חלקנו, ואני ביניהם היינו רחוקים ואף מסויגים מאקטיביזם חברתי ופוליטי. ההתכתבויות שלך כפי שאתה מביאם בספרך מעידות על חתך אישי וקבוצתי מסוים שיוצג בכרם כמובילי דעה שהשפיעו על תפיסתנו את זהות עצמנו כמו גם תפיסת האחרים אותנו.
כרם שלום הוא "כישלון למופת". למיטב הבנתי, בפרספקטיבה של זמן, האוריינטציה האקטיביסטית – פוליטית יצרה פער ואולי אף ניכור חברתי מקבוצה גדולה של חברים שהתמקדו בעשייה היום יומית ולא הרגישו נוח בתוך השיח הפוליטי שהרחיק לכת עד השתייכות מפלגתית שנתפסה כזרה להם.
בתחילת דרכנו בגרעין ראינו בכרם אידאת נעורים הבאה כנגד תחלואי הקיבוצים הוותיקים מהם באנו. חשבנו שניתן לבנות חברה קיבוצית שיתופית ושוויונית יותר. מהר מאוד ויתרנו ל "חולשות אנוש", ויתרנו על הקופה המשותפת, התשנו את עצמנו בדיונים אינסופיים בשיחות הקיבוץ, הוקמו משפחות ונותרו לא מעט רווקים מחוץ למעגל החברתי, משפחות עברו משברי פרידה, וכמעט כולנו חיפשנו מסלולי התפתחות אישית שהוציאו אותנו ממעגל העשייה החברתית היום יומית.
הגרעינים שהגיעו לכרם הביאו גלים של אידאת נעורים שחלקה התחבר לפן האקטיבי – פוליטי וחלקה לפן של העשייה הכלכלית והחברתית. הפער גדל והפך לניכור (תחושת התנשאות) גם משום הפער הגילאי וגם בגלל הפער בסטטוס החברתי (ותיקים לעומת חדשים). כרם התפוררה מבפנים.
כרם שלום שלי שונה משלך, בחלקה היא משיקה עם תמר שלך שאני מעריך ואוהב, בתקופת היותי מזכיר תמר היא זו שסייעה בידי להבין טוב יותר את הדינמיקה והקשרים החברתיים. כרם שלום שלי היא המשך לחוויות הסובייקטיביות שלי, אהבתי למוזיקה (הנגינה בגיטרה) והחיבור למיכה ולדוד ויעל בשירי התוגה והערפל תחת האשלים בשדה ולריקודי העם באגף חדר האוכל. כרם שלום שלי היא בעבודה בנוי, תחת ביקורת קנטרנית של קבוצת חברים על הסגנון האדריכלי שנבחר. לעניות דעתי חזון שתי המדינות ובבואתו הפוליטית בשמאל הישראלי הולכים ונמוגים מנוף חיינו. מה שיישאר כאן וראוי שנסייע לחיזוקו הוא התפיסה של זכויות האזרח, וישראל כמדינת חוק דמוקרטית. בלימודיי לתואר שני במשפטים מצאתי עניין רב בסוגיות אלה והמאבק ברפורמות המשפטיות הוא השדה שבו אני שותף פעיל. המדינה הלכה הרחק ימינה והעתיד כנראה שמור לקיצוני הימין. נווה שלום, כשמו כן הוא, נווה ראוי אבל בודד לחולמים על קיום משותף בתוך מציאות של עויינות וחוסר אמון שהולך ומתרחב. השאלה ההיסטורית על מי התחיל, מי צודק ומי אשם בנסיבות קיומנו כאן, במצב המלחמה המתמשך בין הישויות הלאומיות המתנגשות כאן ומאמללות את חיינו, היא שאלה פתוחה וכנראה תישאר פתוחה ושנויה במחלוקת. איש באמונתו יחיה וכך טוב בעיני השם שבחרת לספרך "חיים ומחשבות
נחמיה להב
תשובת אילן לנחמיה
4.5.25
לנחמיה שלום
בפגישתי עם בצלאל בביתו ביום העצמאות האחרון (ואולי רצוי לשאול איזה חג ואיזו עצמאות) , עלה שוב הנושא ובעקבותיו הוויכוח על מה ומדוע התפרקה כרם שלום. בצלאל הביע הזדהות עם הניתוח שלך שנשלח אלי בתגובה לספרי ( בהמשך מצורפת התייחסותו של בצלאל ותשובתי לו ).
לאחר קריאה נוספת של מכתבך , אני מעוניין להתייחס ביתר פירוט לטענותיך. אתה כותב שמה שמעניין אותך פוליטית היא התפיסה של זכויות האזרח ומדינת חוק דמוקרטית. אם לא שמת לב הרי בשנים האחרונות הממשלה הזו מנהיגה פה משטר פרו פשיסטי, בלתי דמוקרטי , מקיימת כיבוש אלים בלי שום זכויות של עם אחר ומלחמה בלתי פוסקת בכל גבולותינו. אם לא היינו רק רוקדים ריקודי עם ויושבים עם גיטרה תחת עץ המנגו (כמטאפורה לחיים יפים המסתפקים בעצמם בלבד), וציבור גדול יותר היה כבר אז מצטרף ונלחם על אופי המדינה והמשטר בה – אולי היינו חיים היום במציאות אחרת.
ועוד שתי הערות (קטנות):
האחת – אנו אנשי השמאל בקיבוץ לא השתלטנו על שום תודעה (מה שנקרא אינדוקטרינציה או שטיפת מוח).
השנייה – אם לא יתממש חזון שתי המדינות וייפסק הכיבוש , לא נוכל להגיע לשום הסדר של שלום.
אם דרושה לך דוגמא (אחת מני רבות אפשריות) מהעבר – הרי זו פעילותינו הפוליטית עם כל קיבוצי הסביבה בארגונו של עודד ליפשיץ ז"ל נגד התחלת ההתנחלויות בעזה, מיתוך אמירה שהכיבוש הזה יביא עלינו מלחמה בלתי פוסקת – והנה זה בא גם על קיבוצינו (בעבר) כרם שלום ועל יתר יישובי העוטף.
את אסון ה-7.10 וכל המציאות שאנו חיים בה היום רצינו למנוע במאבקינו הפוליטי, לצערי עד כה נכשלנו בו.
אומר רק זאת נחמיה, גם בגוף האדם , גם בקיומם של בעלי חיים, גם בקיומם של גופים ציבוריים וגם בקיומן של מדינות , תמיד יש קשר בין הפנים והחוץ. מי שרוצה ריקודים בחדר האוכל ולשבת תחת עץ המנגו לנגן ולשיר , אל יתפלא כי יום אחד כשיביט החוצה מקיבוצו השליו יראה שהארץ שלו הופכת לפשיסטית רומסת זכויות אזרח ואין דמוקרטיה – רק מלחמה בלתי פוסקת והרג בלי סוף. זאת תהיה המציאות פה שהיא כבר לפתחנו.
לסיכום: על מה שאני לוקח אחריות אישית ובמה אינני מרגיש כלל אשמה – תוכל לקרוא בהרחבה במכתבי לבצלאל , אך אני חוזר ומדגיש כי הטענה המופיעה במכתבך כאילו אנו (הפוליטיים) השתלטנו על התודעה של האחרים , משוללת כל בסיס.
בידידות
אילן פריש
מכתב מבצלאל
הי אילן ותמר,
קראתי את מכתבו של נחמיה.
המכתב ממש מזקק את מה שדיברנו:
נוצרו שתי "מפלגות". אחת רצתה שנקדיש את כל מה שיש לנו (חוץ ממה שנדרש לקיום בסיסי) למשימות חיצוניות לאורך הרבה שנים. השנייה מתעניינת מעט מאד ב"חוץ" ומרכזת הכל בבניה וביסוס הקיבוץ וחבריו.
אגב, מבחינה היסטורית, התנועה הקיבוצית עברה במשך השנים מה"מפלגה" הראשונה לשנייה. אם הבנתי נכון – נחמיה היה מההתחלה במפלגה השנייה…
ברטרוספקטיבה, אני חושב *היום* שאילן ושותפיו היו צריכים לוותר בשלב מסוים, כי לרעיונותיהם לא היה סיכוי להתקבל ע"י הקיבוץ כדרך *ארוכת שנים* , בהינתן ההרכב החברתי שהיה (הגרעינים התל אביביים והתנועתיים לא היו שילוב מנצח).
ברור שלמאבקים שלך, תוך היווצרות קבוצות, הייתה תרומה מסוימת להתפרקות כרם, אבל היו המון סיבות נוספות, כך שמבחינתי אתה יוצא זכאי מחמת הספק!
עוד משהו: אולי אפשר לאפיין את שתי העמדות כך:
ה"מפלגה שלך" ראתה את הקיבוץ רק ככלי למימוש פעילות פוליטית ואילו המפלגה השנייה ראתה את הקיבוץ וכוחו כמטרה העיקרית ואת פעילות החוץ כמטרה משנית "אם מסתדר".
בצלאל
מכתב מאילן לבצלאל
6.5.2025
לבצלאל שלום
אני כותב לך בעקבות שיחתנו ביום העצמאות בביתכם , שלחגוג אותו בתקופה זו יותר מתמיד קשה עד בלתי אפשרי (פרסמתי דעתי בנושא בעיתון הארץ ב-2.2.25) אך על כך בפעם אחרת.
שוחחנו על הסיבות לפירוק קיבוצינו כרם שלום , למרות דעתו של יפתח שכל העניין התישן והוא מזמן לא רלבנטי.
עבורי נושא זה עדיין רלבנטי משתי סיבות:
ראשית – משום שהואשמתי בכך שגרמתי לפירוק הקיבוץ עקב הלחצים שהפעלתי להפיכתו לקיבוץ אקטיבי פוליטי ואולי גם בשל יחסי לקיבוץ הארצי.
שנית – משום שאני תופס את חיי בנווה שלום – יישוב משותף ליהודים וערבים – כתואמים פוליטית את עקרונות השיוויון בין העמים , עקרונות שאני מאמין בהם ונאבק על כך שיוגשמו באופי המדינה שלנו . מסיבה זו אני תופס עצמי כאיש פוליטי.
מאחר שבדבריך מצאתי תמיכה במכתבו של נחמיה (המצורף ), שנכתב אלי בעקבות קריאתו את ספרי "חיים ומחשבות", ארצה להתייחס למה אני מוכן לקחת אחריות אישית , באילו היבטים אני מרגיש אשם ביחס לפירוק הקיבוץ ומנגד – על מה אינני מרגיש אשמה או צורך לקחת אחריות אישית.
האחריות שאני לוקח על עצמי התבררה לי, אולי בשל גילי המתקדם (שלא לומר זיקנתי), אך בעיקר בעקבות חיי בנווה שלום. אתה וודאי יודע שהוויכוח והעימות האלים עם הפלסטינים סביב הזכויות שלנו ושלהם בארץ הזו נמשך יותר ממאה שנים. בשותפות בנווה שלום אף צד לא התבקש לוותר על עמדתו או על השתייכותו הלאומית לטובת הצד השני.
קבענו שכל צד בשותפות נשאר נאמן להשקפתו אך ינהל מערכת יחסים שוויונית ופתוחה עם האחר תוך שמירה על ידידות על אף חילוקי הדעות .
דווקא את העיקרון הזה לא הצלחתי ליישם במחלוקות ובוויכוחים בכרם שלום – שם המחלוקת היתה לאין ערוך פשוטה יותר – שכן כולנו יהודים וכולנו היינו בני קיבוצים. על כך אני מצר היום ולוקח אחריות על תרומתי השלילית, על שלא הייתי מסוגל לשמור על ידידות עם אלה שהיה לי וויכוח (אמנם נוקב) בשאלה איזה קיבוץ עלינו להיות.
ועכשיו לעניין הפוליטי – הזכרתי לך את מקור המילה "פוליטיקה" שמקורו במילה פוליס (עיר , מדינה) ביוון, בה האזרחים נקראים למעורבות ואכפתיות בענייני הפוליס (אך כמובן לא העבדים ושבויי המלחמה).
שאלתי אליך , אם נקראים חבריך להתגייס למלחמה בעזה ולאחר זמן ארוך היו נחשפים להרס והרג אזרחים רבים ולעובדה שחיילנו נהרגים ונפצעים שם, בלי שום תוצאה אחרת של אותה מלחמה – האם לא היית מצטרף לתנועת אזרחים להפסקת המלחמה? אם היית מגלה שחיתות רבה במוסדות השלטון והממשלה ופגיעה במוסדותיה ובמערכת המשפטית של המדינה , האם לא היית מצטרף להפגנות המחאה נגד הממשלה ?
ישנן דוגמאות רבות לשאלה מהי התנהגות מוסרית ואזרחית , אך ברור כי מי שהפוליס יקרה לו , מחויב מוסרית לדאוג שהיא תתנהל בהתאם לערכים אתיים וציבוריים ישרים – זאת היא אכפתיות ומעורבות פוליטית .
אנחנו, גרעין בני הקיבוץ הארצי (הוותיק) ביקשנו לשנות את הסגירות וחוסר המעורבות של הקיבוצים הוותיקים, שהתמקדו בעיקר באינטרסים הכלכליים והמשקיים שלהם, מבלי להיות מעורבים בסביבתם החברתית (מחוץ לקיבוץ) או בהשפעה על אופייה. קראנו כל יום את עיתון "על המשמר" שבכותרתו הופיעה הסיסמה "לציונות סוציאליזם ואחוות עמים" וחשבתי שגם אתם, כמוני ,מאמינים כי עלינו כקיבוץ סוציאליסטי ושיתופי , לא לדאוג אך ורק להצלחתנו הכלכלית ולהסתגר בד' אמותינו , אלא להביט ולפעול כקיבוץ המעורב בסביבתו ונאבק באי הצדק ובעוולות החברתיות המתרחשות סביבו. כך פעלנו בראשית דרכנו בקיבוץ החדש והצעיר כרם שלום , אך עם השנים ועם התבגרותנו ראיתי מגמה של הסתגרות ממעורבות פוליטית ורצון להסתפק בחיים פנימה בתוך ההוויה הקיבוצית.
על עמדה זו חלקתי ועל זאת אינני מצטער עד עצם היום הזה , שכן חיים ללא מעורבות ואכפתיות באופי המדינה ובסביבה המדינית בה אנו חיים אינם ראויים בעיניי.
בידידות, אילן פריש