קרל פופר והפילוסופיה של דרך האמצע

סיכום זה מבוסס על ספרו של יחיאל גלבוע " קרל פופר והפילוסופיה של דרך האמצע"  (הוצאת רסלינג, 2022).

הקדמה –

לדעתי השאלה המרכזית בפילוסופיה מזה דורות רבים היא מהי האמת, כיצד (אם בכלל) ניתן להכיר את המציאות האובייקטיבית, והאם היא קיימת. הספר שלפנינו, העוסק בהשקפותיו המדעיות של קרל פופר, עשוי להאיר לנו את הדרך במציאת תשובות לשאלות הללו, ועל כך אני כותב כאן.

פופר נמנה עם הדמויות החשובות בפילוסופיה של המדע, ותפיסתו ממקמת אותו בעמדת ביניים—לא כמי שמחזיק באמת מוחלטת, אלא כמי ששואף אליה. תיאוריות מדעיות מנסות להבין את המציאות, אך לעולם אינן משקפות אותה בשלמותה, אלא חותרות לאמת מתוך הבנה שזו תמיד תישאר בלתי מושגת. בתפיסתו של פופר ניכרת השפעת תורת הקוונטים.

קרל פופר טוען כי תיאוריה מדעית שאפשר לאשש היא רק זו שנכללת בה האפשרות להפרכה. לטענתו, תיאוריה מדעית טובה היא זו שמגדירה את המקרים האסורים מבחינתה ואת אלה שיוצאים מן הכלל. כפי שכבר הראה יום, ההוכחה האינדוקטיבית איננה לוגית—אין אפשרות לקפיצה לוגית מאינסוף מקרים להכללה של כלל כללי. בתיאוריה מדעית אין אף פעם קביעה של אמת מוחלטת, אלא רק אמת זמנית.

באופן פילוסופי מקבל פופר את הפילוסופיה של קאנט, הטוענת כי אנו מקבלים מבול של תחושות מהעולם סביבנו, ובהכרתנו אנו מעצבים תחושות אלו באופן המתאים למבנה הכרתנו, וכך אנו מכירים את המציאות החיצונית. הדבר "כשלעצמו" היא המציאות החיצונית שאותה לא נוכל להכיר בשלמות לעולם .

תיאוריות חדשות צצות לבקרים ואחרות נעלמות. החדשות שבהן מניבות, על סמך ניסיון, יותר פתרונות לשאלות שהתיאוריות הישנות לא סיפקו (מה שכונה "פוריות" של התיאוריה).  פופר התנגד לגישה הפוזיטיביסטית ולרעיון כי ניתן להוכיח אמיתות מדעיות באמצעות עקרון האימות.

אנו יודעים שתיאוריות מדעיות הן תמיד היפותזה בלבד. כאשר תיאוריה חדשה מביאה תוצאות ניסוי באופן מוצלח יותר, תוחלף התיאוריה הישנה בזו החדשה. התיאוריות החדשות נמדדות בהשוואה ליכולתן לפתור בעיות שהתיאוריה הרווחת הציבה. כאשר התיאוריה החדשה פותרת בעיות טוב יותר, הישנה מוחלפת בזו החדשה. כמובן שגם התיאוריה החדשה ניתנת להפרכה (עקרונית), אך היא מדויקת יותר, פורייה יותר, ופותרת בצורה טובה יותר בעיות מדעיות שהתעוררו בתיאוריה הישנה.

בכל תיאוריה מדעית אין פתרון סופי לבעיות המדע, ואין דבר כזה שהגענו אל האמת, אלא רק שהתקרבנו אליה—וכך יהיה תמיד. בכל תיאוריה מדעית יש להשוות את תוכן האמת, תוכן הטעויות ותוכן האמת ביחס לעובדות. אם תוכן הטעויות גדול ממרכיב האמת (ביחס לעובדות), יש להחליפה בחדשה. מה שקובע הוא מבחן הסבירות, ויש לבחון זאת באופן ניסיוני. יש להעדיף תיאוריה נועזת יותר (מבין התיאוריות המתחרות), ובלבד שהיא ניתנת להפרכה.

פופר אומר שהאינדוקציה (אוסף של עובדות) אינה ניתנת להצדקה לוגית, אלא נגזרת רק מהניסיון. לדעתו, הניסיון והתהייה (השערות והפרכה) קודמים לוגית להסבר על פי הדמיות (כפי שחשב יום), משום שתיאוריות מדעיות הן המצאות יצירתיות (כמו באומנות) והן השערות שמעמידים לבחינה נוספת את התיאוריה הקודמת.

אנו נולדים עם התכונה לשאיפה וחיפוש על מנת למצוא חוקיות. על אף זאת חשיבה ביקורתית מוכנה להעמיד חוקים למבחן ולנסות להפריך אותם—זוהי חשיבה מדעית.

המהלך של השערות והפרכות הוא שמוביל את תהליך גידול הידע המדעי. לאחר ניסוי ותהייה נוצרת תיאוריה טנטטיבית חדשה לפתרון בעיות חדשות. בסופו של דבר נוצרת תיאוריה מבוססת, עד שניסיון חדש מציב בעיות חדשות לתיאוריה הרווחת. אז יש להשוות תיאוריות מתחרות ולהכריע ביניהן בדיון ביקורתי, תוך ניסוי ובדיקה.

בנוסף, קיים גם השיקול האנושי הרציונלי בדיון בין בעלי העניין המדעיים, הבוחנים באמצעות תצפיות וניסויים איזו מהתיאוריות תשרוד. לפי פופר, אין שיטה לגילוי תיאוריה מדעית ואין שיטה לוודא את אמיתותן של תיאוריות מדעיות, אך בביקורת רציונלית, בניסוי, וכמובן בשימוש בעיקרון ההפרכה—המודל חייב להיות דדוקטיבי ולעמוד בביקורת לוגית. בשלב הראשון מדובר בתיאוריה השערתית בלבד.

נזכור תמיד שפופר, מבחינת תורת ההכרה שלו, מאמץ את המודל של קאנט—מה שאנו קוראים מציאות אובייקטיבית.      פופר טוען כי אין אמת מוחלטת, אלא אמיתות המשתנות כל הזמן, וכי יש לנו שאיפה רציונלית להכיר את האמת היחסית באמצעות ניסוי ותהייה, הפרכה ואישוש מתמידים.

כאשר קוראים על תורת הקוונטים, עקרון אי-הוודאות ותורת היחסות, כמו גם על מחקרים בחקר האטום, לא ניתן להימנע מהשאלה מהי מציאות אובייקטיבית ומה משמעותה?

בתחילת דרכו, שאף הריאליזם המדעי במאבקו באידיאליזם לטעון כי ניתן לראות את העולם מנקודת מבט חיצונית, אולם תפיסה זו לא עמדה במבחן המציאות. מכיוון שתפיסתנו המדעית מתקיימת מתוך אינטראקציה בין העולם לבין האדם החוקר, אין אפשרות לנתק בין השניים.

לכן, טוען פופר כי יש לבחון תיאוריות מדעיות מנקודת מבט פרגמטית—מה יעיל ופרודוקטיבי יותר למדע.

המדע והחתירה לאמת בהסבריו לגבי המציאות צריכים להסביר כיצד בני אדם מבינים את אמיתות העולם. כיצד החברה בזמנה מחליטה מה נכון ומה אינו נכון—זהו יותר הסבר סוציולוגי מאשר הכרעה פילוסופית, ויש בו פרקטיקה של התנהגות ולשון.

הדרך של פופר בתפיסתו את המדע ואת התיאוריות המדעיות מגובשת בתהליך של תיקון מתמיד, טעויות חוזרות שנדרשות לתיקון, ובחינת ניסויים מחזורית.

כך מתקיים רצוננו להתקרב לאמת, אך לעולם לא נוכל להשיג אותה, אלא רק לשאוף אליה בדרך רציונלית—זוהי החשיבה המדעית, לדעתו של פופר.

סיכום:
מה שעניין לדעתי את המחבר, יחיאל גלבוע, בסקירתו על פופר כאחת הדמויות החשובות בפילוסופיה של המדע בתקופתנו, הוא הבחנתו שאין תיאוריה מדעית המשקפת את האמת. קיימות תיאוריות החותרות אל האמת, אך זו תמיד תישאר בלתי מושגת.

לפי גלבוע, הפילוסופיה של פופר היא בחירה בדרך ביניים—דרך האמצע. זו אינה דרך של קביעת אמת מוחלטת, אלא חתירה מתמדת אליה תוך השלמה עם העובדה שלא נוכל להגיע אליה לעולם. פופר אינו מצדד בגישה שקובעת אמת אחת ואין בילתה, אלא בדרך המדעית של תיקון, הפרכה ובחינה מתמדת, המאפשרת התקרבות הדרגתית לאמת.

האם קיבלנו בסיכום זה את התשובה החותכת והיחידה לשאלות המרכזיות בפילוסופיה, זאת ישפוט הקורא.