המכתבים הגנוזים ממלחמת 1948
הספר עוסק במכתבים שנכתבו על ידי חיילים יהודים, המחולקים לקבוצות שונות: ילידי הארץ, מתנדבים מחו”ל, פליטי מלחמת העולם השנייה ועולים ממדינות צפון אפריקה. בנוסף, מובאים גם מכתבים של פלסטינים ושל מתנדבים לצבא ההצלה של קאוג’י. המכתבים כולם יורטו על ידי הצנזורה הצבאית, וחוות הדעת של הצנזורים מובאת בספר בהרחבה.
התעמולה של שני הצדדים
מרכיב נוסף בספר הוא עיסוק במסרי התעמולה של המוסדות הציוניים, כמו גם של מוסדות ערביים ופלסטיניים מאותה תקופה. הספר חושף, דרך המכתבים, מציאות שונה ומורכבת מזו שמציגה התעמולה הרשמית והמיתוסים המקובלים של כל צד במלחמת 1948
הנרטיב הביקורתי של המחבר
ברור לחלוטין מבחירת המכתבים שהמחבר אינו מקבל את הנרטיב הציוני הרווח בנוגע למלחמת 1948. הוא מתמקד במיוחד בנכבה הפלסטינית, תוך ביקורת על המיליטריזם של הצד היהודי, גירוש תושבים פלסטינים, החרבת כפרים ואטימות כלפי הטרגדיה והסבל הפלסטיני. הספר מציג את המאמצים של התעמולה הציונית להסדיר ולהצדיק את המציאות ההיסטורית הזו.
השלכות לעת הנוכחית
במציאות של המלחמות בימינו – בראש ובראשונה בעזה, אך גם בשטחים הכבושים – המחבר רואה קווים מקבילים לעיוורון שהיהודים הפגינו במלחמת 1948. הוא מתאר את אי-יכולתו של הציבור היהודי בארץ להכיר בסבל ובטרגדיה שאנו גורמים לפלסטינים במקומות אלו.
ביקורת על הצנזורה הצבאית
המחבר מבקר את נוהגי הצנזורה הצבאית, שכללו פיקוח על מכתבי חיילים למשפחותיהם והעברת סיכומי מצב הרוח שלהם לשלטונות. הוא מופתע לגלות שהפרקטיקה של פיקוח על אזרחים נמשכה ביחידה 8200 עד תחילת שנות ה-2000, כולל האזנה לתקשורת סלולרית פרטית.
הנכבה במרכז הספר
הנכבה הפלסטינית עומדת בלב הספר, במיוחד על רקע הכישלון הפלסטיני במלחמת 1948. בחירת המכתבים, למרות החלוקה הרצינית בין קבוצות החיילים היהודים – ילידי הארץ, עולים מאפריקה, אשכנזים, ומתנדבים מחו”ל – כמו גם המכתבים הפלסטיניים, מעמידה את הטרגדיה הפלסטינית במרכז.
סיכום
התמונה העיקרית המוצגת בספר היא הנכבה הפלסטינית וההתעלמות ממנה על ידי החיילים היהודים. המחבר טוען ששופרות השלטון היהודי, ולאחר מכן של המדינה, מכוונים עד היום לכך שלא תילקח אחריות על חלקנו בנכבה, שלדבריו לא הייתה מחויבת המציאות של המלחמה.
מנקודת הראות שלי ביחס לספר לנקודת הראות של המחבר – אני מבין את הדגש שלו ביחס לנכבה הפלסטינית וסיבתה העיקרית במלחמת 48. לצערי רובו של הציבור היהודי עד היום אינו מסוגל להיות אמפטי לטרגדיה הזו ואינו לוקח אחריות המתבקשת להיווצרותה. עם זאת צריך לומר שגם לפלסטיניים יש אחריות בכך שניסו למנוע בכוח את הקמת מדינה ליהודים בחבל ארץ זו. ומרכיב זה אינו בא לידי ביטוי כמעט בכלל בספר זה.