במכתבו הקצר פרידמן דורש "תיאור היסטוריוגרפי אקדמי וראוי" של המלחמה בעזה. על נושא זה של מהי "כתיבה היסטורית נכונה וראויה" נכתבו הררי הרים של דיונים אקדמיים ופילוסופיים, וספק רב אם יש בכלל כתיבה כזו שאינה מושפעת מנקודת הראות של הכותב.
לכן בעיניי הדיון במקצוע ההיסטוריה לא בא אלא כדי להסתיר אפולוגטיקה שמטרתה להצדיק את האופן שבו מנוהלת מלחמתנו בעזה. הנימוק העומד בבסיס האפולוגטיקה הזו היא הטענה שכיוון שחמאס ביצע טבח מתועב ושורה ארוכה של מעשי זוועה ב-7.10, ומנהל את המלחמה מתוך בתי ספר , בתי חולים ועוד, אז אין לבקר את הפעולות שישראל ביצעה בעזה.
אני מסכים לחלוטין עם הקביעה שחמאס הוא ארגון טרור רצחני שאין לו כל גבולות מוסריים, אבל בעיניי אין משמעותה של עובדה זו שאנחנו יכולים להשיל מעצמנו את כבלי המוסר. אלא דווקא אנו שטוענים בצדק בפני כל העולם שמעשיו של החמאס ב-7.10 היו בלתי מוסריים, מתועבים ובלתי מוצדקים לחלוטין היינו צריכים להקפיד הקפדה יתרה על כללי המוסר במלחמתנו בעזה. כלומר התנהלותו האכזרית של חמאס לא מסירה מעלינו את החובה לשאול את עצמנו מהם הגבולות ההומניטריים והמוסריים המגבילים את תגובותינו הצבאיות? ומה הם הכללים שאנו חייבים להחיל על עצמנו כדי לצמצם כמה שיותר את הפגיעה בחיי אזרחים חפים מפשע?
כל כך הרבה אזרחים עזתיים; טף, ילדים, נשים וגברים חפים מפשע נהרגו ונהרגים, כל כך הרבה כפרים וערים חרבו על יושביהם, שוב ושוב נמנעת אספקה רפואית והומניטרית עד ליצירת רעב של ממש והעדר אפשרות לקבל טיפול רפואי כלשהו, וגירוש מסיבי של אזרחים מאזורי מגוריהם מתבצע באופן שיטתי. כל אלו אינם עונים על גבולות מלחמה מוסריים כלשהם, ולא ניתן לתרץ אותם בכך שמדובר ביריב שאינו מגביל עצמו לכללים אלו. לכן הכשל המהותי והחשוב אינו טמון בהעדר "קוד אתי למקצוע ההיסטוריה", אלא בקוד האתי שלנו כחברה המנהלת מלחמה תוך הרג המוני של אזרחים חפים מפשע, והתעלמות גורפת מכללי המוסר האוניברסלי. נקמה על נקמה מתי החלה ומתי תסתיים ???