*כמו בטרגדיה יוונית – הגיבור מתריע על אסון אלים שמתקרב אך בהנהגה אין מי שיקשיב לאזהרותיו, ובסוף הוא גם משלם בחייו על כך…
כפי שכתב חברנו אביהו רונן בספרו, כרם-שלום היה ׳קיבוץ קטן ופרוע׳. בשונה ממדריכים אחרים שליוו את הקיבוץ, ששאפו להכניסנו לתלם (בעיקר בפן הפוליטי), לא רק שעודד לא עשה כן, אלא שהיינו שותפים לפעילות המחאה שהוא ארגן החל משנת 1972. פעילות זו כללה מחאה משותפת של קיבוצי העוטף השייכים לשומר הצעיר, נגד תחילת מפעל ההתנחלויות ברצועה וגירוש הבדואים מפתחת רפיח (יוזמה של אריאל שרון).
בימים ההם גבול עזה היה פסטורלי, בתי קיבוץ כרם שלום היו מטרים ספורים מגדר גבול מינימלית, אותה רק דורבנים היו חוצים בלילות… אך עודד הרחיק ראות מעבר לשקט המדומה, והשכיל להבין את האסון הטמון במדיניות ההתנחלות והנישול של הפלסטינים בעזה והבדואים בפתחת רפיח. עודד ארגן והוביל את המחאה ואת ההתנגדות אל מול הבולדוזרים של שרון. במסגרת זו הוא יזם כינוס בניר עוז של הקיבוצים ניר-עוז, כרם-שלום, ניר-יצחק, מגן ונירים.
שנה וחצי מאוחר יותר, נערך כנס נוסף ובמהלכו נשמעו נאומים חוצבי להבות, והתגבשה התארגנות לעצור את הבולדוזרים בגופנו (ובלילה להכניס סוכר למכלי הדלק שלהם…).
בשעה שנציג הקיבוץ הארצי ניסה לסכם את העצרת והיוזמה המדוברת, באמצעות הקראת החלטות מזכירות הקיבוץ הארצי (היושבת בכלל בת״א), פנינו אליו וציינו כי אנו, ורק אנו יישובי העוטף, בהובלתו של עודד, ארגנו את פעולה זו, ואף אחד לא יוכל לקחת זאת מאיתנו. את האומץ למילים אלו קיבלנו בזכות תמיכתו של עודד.
זו רק דוגמא קטנה למי הוא עודד, ומה היו תפיסותיו וחזונו, שאם היו מתקיימים, אז אולי כל הטרגדיה המתחוללת לעינינו כיום (שאותה עודד חזה כבר מזמן) לא הייתה מתרחשת.
ברצוני למסור למשפחת ליפשיץ כי בגן הקקטוסים שאני מגדל לזכר אבי, יתווסף כעת שלט המוקדש למדריך הייחודי, איש השלום וחבר ניר-עוז, עודד ליפשיץ היקר.
בכבוד, הערכה ועצב רב,
שולח את תנחומיי הכנים לכל משפחת ליפשיץ – יוכי, הילדים, הנכדים והנינים.
אילן פריש
חבר קיבוץ כרם-שלום, לשעבר
חבר הכפר היהודי-ערבי נווה-שלום, כיום
איור: שושקה אנגלמאייר