להלן התייחסותי הקצרה לעיקרי השקפתו של ניטשה כפי שהובאו בספרו הנ״ל של ליאור טל.
לפי ניטשה ה׳עולם הפנימי", ה"אני" וה"תודעה" הם אשליות שפיתח האדם החלש לטובת תועלת חברתית. לפיכך, מה שפועל בתוכנו הוא לא אלו שהוזכרו לעיל, אלא האינסטינקט הפנימי והשאיפה לעוצמה – היצרים הם השולטים בהתנהגותנו. ניטשה דבק בתפיסה כי על האדם להיות המחוקק שלו עצמו, בעל אוטונומיה בקשר שלו עם רגשותיו, ועליו לפעול עפ״י האינסטינקט שלו, ורק שלו, בלבד. ניטשה אינו מקבל את המבנה של התבונה השולטת ביצרים, לדעתו זהו הדפוס המדכא של הדתות מאז עולמו של אפלטון. הוא מדבר על הדיוניסי הקרוב לטבע, עליז ושלם עם יצריו. ניטשה התרחק מהדגם האפלטוני – הרצון של התבונה וכלליה – וטען כי עלינו לחיות לפי הדגם הדיוניסי. תפיסה זו כמובן מנוגדת לתפיסתו של פרויד על "האני" והמודעות המופיעה כחלק משיקוליו הרציונאליים של האדם ומרסנת את העולם היצרי שלנו. לטענתו של פרויד, על כך מבוססת התרבות האנושית כולה.
ניטשה הושפע רבות מהרקליטוס אשר לתפיסתו הכל זורם בשינוי בלתי פוסק – "אינך יכול להיכנס לאותו הנהר פעמיים" וכי אין מציאות אחת אחידה – אלא הכול הוא פרספקטיבות משתנות התלויות בנקודת הראות המביטה בהם.
העוגן האישי להתנהגותך הוא שיפוטך האינדיבידואלי והאוטונומי, הוא הרלבנטי היחיד לפעולותיך ולא השיקול החברתי.
סוג זה של אקסיסטנציאליזם, בזמן כתיבתו של ניטשה – סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 – היה מרענן ושונה כל כך מכל כתיבה פילוסופית עד אז.
לסיכום: ספר זה סוקר את השקפתו של ניטשה באופן מפורט ומביא בנוסף את השקפותיהם של פילוסופים רבים ביחס לאותה משנה, אך אינו מחדש. הטענה המקורית של המחבר היא כי השקפתו של ניטשה הינה רליגיוזית, אך יש לציין בהדגש כי ניטשה עצמו מכריז על מות האלוהים, אומר מפורשות שהדתות השונות פוגעות באוטונומיה האישית ומפקיעות את השיקול העצמי מבני האדם. בניגוד למחבר, אינני מוצא בניטשה שום שיקול אוהד להשקפה הדתית. בהשקפתו של ניטשה אין כללים חברתיים מחייבים, אין שיקול דעת רציונלי להתנהגות האנושית ולא כללי מוסר ומשפט הכרחיים. רק הפרט הוא הסמכות והמחוקק לעצמו – יש פה קריאה ללגיטימיות שבאי שמירה על ערכי המוסר, ציות להתנהגות פורעת חוק ולאי שמירה על טובת הציבור – מה שחשוב היא טובתי שלי כאיש עצמאי המחוקק לעצמו.
מי שדוגל בתביעה סובלימטיבית של היצרים כופר במה שמכונה (בצדק) תרבות אנושית ונותן לגיטימציה בשם האותנטיות – וקביעת הכללים האישית – לעולם שבו כל התנהגות היא לגיטימית וכל ביטוי ייצרי ובלתי מרוסן, מותר. ביתר פירוט על הפילוסופיה של ניטשה אפשר לקרוא בספרי "חיים ומחשבות", עמודים 173-186.
"הבשורה על פי ניטשה" – ליאור טל, הוצאת אדרא, יוני 2026
3 תגובות
נראה כי כלל לא קראת את הספר, מועלים טיעונים רבים לעמדה כי ניטשה מלמד צורה של דתיות פרטית. זו גם אינה טענה מקורית של המחבר אלא רעיון מוכר אך יחסית נישתי. מה המשמעות של ההכרזה על מות האלוהים? הספר מציע הסברים שפרשני ניטשה מקובלים אינם מספקים. ביקורת די שטוחה לטעמי.
זו אינה ממש התייחסות עניינית לספר המדובר. סיימתי לקרוא אותו זה עתה כי הנושא מרתק בעיניי. פילוסופים רבים מדברים על קריאה דתית אצל ניטשה, כגון לווית', סלוטרדייק ואף היידגר. גם דוד אוחנה כתב ספר על כך. למעשה הדהדת את התפיסה השלטת לגבי ניטשה מבלי שהתייחסת כלל לטיעוניו של הספר בנושא, על כך שתפיסה זו מתעלמת מהמתח הרב הקיים בכתביו של ניטשה עצמו בעניין זה. למשל, בטענתך כי ניטשה מגנה את הדתות השונות על פגיעה באוטונומיה האנושית, הספר מתייחס לכך ומביא את דבריו של ניטשה המבדילים בין הדתות השונות והאופן בו הן מאפשרות או לא מאפשרות לאדם לבטא את עוצמתו, לכן התייחסות חד ממדית לדתות אינה עמדתו הגורפת של ניטשה.
תגובה לנדב לנדמן ודני קישון:
להלן תשובתי לגבי כתיבתו הרליגיוזית של ניטשה:
אמנם אינני איש מקצוע/אקדמאי בתחום הפילוסופיה, אך קראתי חומר רב, כמעט את כל מה שפורסם בעברית בתחום זה וכן למדתי אצל יעקב גולומב קורס מעמיק בנושא.
בפרק של קריאה רליגיוזית בניטשה בספר "הבשורה על-פי ניטשה" כותב המחבר כדלקמן (עמ׳ 74-75): "….ניטשה מוכר כמתנגד בתקיפות לדתות השונות ולאלוהות כרעיונות שווא המסתירים אינטרסים. למעשה, מדובר באופני פרשנות שהפכו מקובלים ואינם מייצגים בהכרח יותר מפרשנויות מתחרות. ניטשה אכן בז לדת המוסדית, אך בוז זה הוא חלקי בלבד ואינו נכון באופן גורף לכלל האמונות והפרקטיקות הקיימות בכל דת".
בספר שיצא זה עתה "אתיקה: שפינוזה וניטשה" מאת שי פרוגל, בחלק הדן בתכלית הפילוסופיה (וחיי האדם) כותב המחבר (עמ' 15): ״בנושא הראשון בו עסק מבוא זה, אלוהים, ציינתי שהפילוסופיות של שפינוזה וניטשה נחשבות לפילוסופיות אימננטיות. הן שפינוזה והן ניטשה דוחים את הרעיון של ישות טרנסצנדנטית. אף בנושא של אלת התכלית באה לידי ביטוי העובדה שמדובר בפילוסופיות אימננטיות. שניהם דוחים את הרעיון שקיימת תכלית חיצונית למציאות חייו של האדם".
נכון הוא שבדבריו של ניטשה ב"כה אמר זרתוסטרא" בנושא הרצון לעוצמה, ישנן אמירות שיראו לא פעם סותרות אחת את השנייה וניתנות לפירושים שונים, אך זאת משום שלפי ניטשה אין מציאות אחת, יש רק פרספקטיבות – וכך גם אולי אין ׳ניטשה אחד׳ וניתן לפרשו בכמה דרכים.
להלן עוד כמה מקורות בנושא הפילוסופיה של ניטשה, שבהן הפירוש הרלגיוזי בכתיבתו של ניטשה אינו מופיע (זאת כמובן עניות דעתי כחובב):
תרגומו הקלאסי של ישראל אלדד "כה אמר זרתוסטרא", תרגומה החדש של אילנה המרמן ל"כה אמר זרתוסטרא" על האנטי חיבור, "ניטשה בבתי הקפה של וינה" של יעקב גולומב, "מרטין בובר והחשיבה הדיאלוגית״ שערכו רון מרגולין וחנה ויטלסון, הספר "אנושי אנושי מדי" בתרגומו של יעקב גוטשלק ואדם טננבאום וכן ספרו של ירמיהו יובל "שפינוזה וכופרים אחרים" בפרק על שפינוזה וניטשה ויחסם אל הדת.
בברכה,
אילן פריש.