כבר כתבתי לא מעט על תפיסותיו של ויטגנשטיין ועמכם הסליחה אם יש מן החזרתיות בטקסט הבא.
התפעלותי מנושא השפה הינה משום שהיא (השפה) הכלי החשוב ביותר לתקשורת אנושית, אך בתור שכזאת היא גם מהווה את הגורם החשוב ביותר לאי-ההבנה אנושית. ויטגנשטיין (המאוחר) מנסה לפצח ולהבין את פעולתה ״המכשפת״ של השפה עלינו – בני האדם.
איך אנו מבינים את השימוש בשפה, כיצד מתבצעת קביעת המשמעות, מהי "הגדרה מצביעה" ומהו "משחק הלשון", איך אנו לומדים שפה ואת כלליה, איך אנו קוראים בשמות ואיך אנו ניתנים להבנה ע"י הזולת, לצד השימוש בנסיבות הקיימות בשפה. איך נסיבות אלו – כגון משחק לשון מסוים – קובעים את המשמעות של הנאמר.
ויטגנשטיין המאוחר קובע בפשטות כי המשמעות של השפה נקבעת על ידי שימוש של מילים בשפה.
לעומת ויטגנשטיין המוקדם ב״טרקטטוס לוגי-פילוסופי״ המדבר על הקריטריונים הלוגיים של השפה – שרק הם בעלי משמעות, מרהיב לקרוא את החקירות הפילוסופיות המאוחרות שלו פעם נוספת ולהתרשם כל כך.
אני פשוט נהנה, אך גם מוטרד לא פעם, מהחידה המסקרנת הקשורה ב״כלי״ הקובע ביותר בקשר האנושי (הלא הוא השפה), הנתון לא פעם למניפולציה וליצירת אי-הבנות ומכך גם לחבלה בתקשורת האנושית.
"הפעם בקטנה" – לודוויג ויטגנשטיין – חקירות פילוסופיות
(הוצאת ״מאגנס״, תרגום עדנה אולמן-מרגלית)