הספר אותו אני מסכם כאן, אינו מייצג את השקפתי על מקורות הסכסוך היהודי-פלסטיני. אך הוא כן מייצג השקפותיהם של יהודים רבים, אשר לצערי מטילים על הפלסטינים את האחריות לאלימות שמלווה סכסוך זה. השאלה שמעסיקה אותי לגבי הסכסוך ולגבי המציאות המסוקרת בספר זה, הינה הלגיטימיות של זכויות היהודים בארץ והיכולת הפלסטינית לקבל זאת. בשנים הנזכרות בספר אין לכך כל זכר, אך בחלוף הזמן עד 48׳ ולאחר מכן עם קום המדינה, נראה שנקודה זו אכן נותרה במחלוקת בעיני הפלסטינים. ולהדגיש, כי ברור שזכות זו של היהודים אינה צריכה לבוא על חשבון העם הפלסטיני ולצערנו זו המציאות הרווחת בסכסוך הזה.
התקופה המתוארת בספר היא לדעתי עוד פרק אלים ועצוב בתולדות המאבק הפלסטיני-יהודי על זכויות שני העמים בארץ. הספר סוקר את המאורעות שהתרחשו החל מ-1917, מהצהרת בלפור. בשנים אלו שלט המנדט הבריטי בארץ ולשלטון זה יש תפקיד מרכזי במאבק בין העמים. המרד הפלסטיני ב-1936 כוון נגד השלטון הקולוניאליסטי הבריטי, ובעיקרו היה הניסיון להתנגד ליהודים הציונים ולמאמציהם הראשוניים להשתלט, כביכול ״בדרכי נועם״, על הארץ. המאבק הפלסטיני ניסה לעצור זאת ולגייס את השלטון הבריטי לצידו. בעקבות המרד הערבי ולאחר הפסקת האש ב-36׳ הגיעה לארץ ״ועדת פיל״ על מנת לבדוק אפשרות למציאת הסדר ופתרון לקונפליקט בין הצדדים. בין האנשים שהופיעו בפני הועדה היה חאג׳ אמין אל-חוסייני שטען כי אין שום אפשרות שיהודים יחיו במדינה ערבית זו. מנגד, חיים ויצמן טען כי מיליוני יהודים מצויים בסכנה קיומית ואין להם שאיפה ורצון למדינה אחרת חוץ מארץ ישראל. כאשר נשאל על אפשרות של תוכנית חלוקה ויצמן לא דחה זאת על הסף, בעוד שאל-חוסייני פסל רעיון זה מיידית. בעקבות המלצותיה של וועדת פיל, ממשלת בריטניה פרסמה את "הספר הלבן" שהוביל למדיניות שהגבילה את העלייה היהודית עפ״י מכסות, זאת מתוך ניסיון שלא לפגוע בתפיסת הפלסטינים את בעלותם על הארץ. מעשי הרצח שבוצעו ביהודים בחברון, בירושלים, בצפת, וכן האלימות במהלך המרד הערבי, לצד הלחץ על השלטון הבריטי לבטל את הצהרת בלפור – כל אלו נועדו למנוע את עליית היהודים לארץ.
כל הדרכים הללו במאבק הפלסטיני לטובת השגת הבלעדיות על הארץ ומניעת עליית יהודים, בסופו של דבר נחלו כשלון היסטורי. דרך זו של מאבק פלסטיני אלים, ודחיית כל אפשרות להדברות ופשרה עם התנועה הלאומית-היהודית, דחפה את היישוב היהודי להקים כוח חמוש להגנה עצמית.
הספר סוקר את הטרגדיה ומאפיינה כבר מראשיתה: הפלסטינים דוחים באופן מוחלט את הלגיטימיות של היהודים וזכויותיהם בארץ, ואילו היהודים נערכים לעימות אלים עם יושבי הארץ הפלסטינים, שבמהלכו משתלטים על הקרקע תוך פגיעה קשה בזכויותיהם של הפלסטינים בארץ. טרגדיה זו, נמשכת במובנים רבים עד היום.
בהקשר זה סיפר לי מכר פלסטיני במילותיו שלו: ״אתם היהודים הגעתם יום אחד והתיישבתם בחצר ביתי ואמרתם לי בוא נתחלק בה – ולאחר מכן אתם מופתעים שלא הסכמתי לכך.״
לעניות דעתי, ניתן להבין את התנגדות תושבי ישראל הפלסטינים הרואים בארץ זו את מולדתם, אך אין לקבל את מעשי הרצח הקשים שבוצעו באוכלוסייה היהודית. מנגד, כיהודי, אני מכיר בזכותנו – גם בזו ההיסטורית – על הארץ, אולם אינני יכול להסכים עם מצב שבו מימוש זכות זו כרוך במחיקה ובהרס של הקיום הפלסטיני בה.
בהמשך, הספר סוקר את הקונגרס הציוני העשרים שהתכנס בציריך באוגוסט 1937, שבו נידונה בהרחבה תוכנית החלוקה של וועדת פיל, אז הדעות התפצלו כמעט שווה בשווה בין הצירים. ויצמן ובן-גוריון הציעו שלא להכריע סופית אלא להמשיך במשא ומתן עם הבריטים, תוך קבלת עקרון החלוקה כלגיטימי. ויצמן קרא במעמד זה לפלסטינים לשיתוף פעולה, מתוך ההסכמה כי מדובר בארץ שהנה משותפת לשני העמים ורצון להכרה בזכות הדדית זו. חודש מאוחר יותר, חאג׳ אמין אל-חוסייני כינס ועידה ערבית סמוך לדמשק, שבה היה גינוי ודחייה של תוכנית החלוקה ונקבע פה אחד כי אין מקום בארץ זו ליהודים ולא יתקיים עמם שום סוג של שיתוף פעולה. לטענתו, הארץ הינה ערבית ומוסלמית ויש לגנות את הבריטים על שיתוף הפעולה שלהם עם הציונים. כמו כן, הודגש כי על הערבים להילחם כאיש אחד נגד ניסיון היהודים להשתלט על הארץ.
הספר מפרט את עמדות השלטון הבריטי, יחסם לפלסטינים וגישתם לנושא הציוני, להתיישבות היהודית בארץ ולפתרון הסכסוך. מתוארים ניסיונות הפלסטינים להשפיע על הבריטים על מנת למנוע עלייה לארץ והתיישבותם של היהודים בה כולל ניסיון לבטל את הצערת בלפור. לצד זאת, מתוארים גם מאמצי ההנהגה היהודית – בעיקר מצידם של ויצמן ובן-גוריון – להגביר את העלייה היהודית ולא להיכנע לניסיונם של הפלסטינים (ובראשם אל-חוסייני) לפגוע בזכותם של היהודים על הארץ. כל תקופת השלטון הבריטי בארץ ויצמן היה בקשרים עם כלל הצמרת הפוליטית הבריטית, כולל ראשי הממשלה שלה, וניסה לשכנעם לפעול עפ״י המלצת הוועדה של פיל וליישם את פתרון תוכנית החלוקה.
בעקבות המאבק הפלסטיני האלים במרד הגדול ב-36׳ ואחריו, התחילו להתגבש יחידות נוטריונים יהודיות חמושות על מנת להגן על הישוב בארץ. כבר ב-38׳ הגיעו לגיוס של 15 אלף איש – בהמשך התארגנות זו נקראה ארגון "ההגנה". הבריטים, שלא עלה בידם להפסיק את המאבק ולמנוע את ההתנגשות האלימה בין הצדדים, עזרו בחימוש ואימון ארגון ההגנה. היהודים ניצלו כל אפשרות לעלייה בלתי-חוקית לארץ, על אף הספר הלבן של וועדת פיל. הם רכשו קרקעות מתושבים פלסטינים – לרוב מהעשירים שביניהם שרובם כבר לא ישבו בארץ – ועסקו בהקמת ישובים יהודים, בעיקר חומה ומגדל בשנים הראשונות. מנגד, אצ"ל החלו במעשי טרור, פגיעה ורצח של אוכלוסייה פלסטינית במסגרת מעגל הדמים ההדדי.
לאורך ספר זה ולא רק בו, עולה השאלה הגדולה של הסכסוך בין העמים – מיהו זה שהתחיל בו, ומי היה זה שרק הגיב על כך, מיהו הצודק ומי סירב להכיר בצדקתו של השני. מיהו הקורבן הגדול יותר בסכסוך ומי רק הגיב בלית-ברירה למעשהו של הצד השני. מי הצדק והשלום עימו, מעשיו הומניים ואנושיים, ומיהו האלים והכוחני שאינו מוכן לפשרות ולהסכמות עם הצד השני. שאלות אלו החריפו במיוחד סביב מאורעות 36׳, והמשיכו ביתר-שאת אל תוך מלחמת 48׳.
אם לסכם את הגישה בסקירה ההיסטורית בספר זה, אזי – ההנהגה הפלסטינית, עוד מאז הצהרת בלפור ב-1917, סירבה להכיר בלגיטימיות של הזכויות היהודיות ולא הצליחה למנוע את מימושן בדרכים פוליטיות וציבוריות. זאת למרות הלחץ על השלטון הבריטי בשנים של 36׳ בתקופת המרד הגדול ולאחריו, ועד 48׳. הנהגה זו לא הצליחה למנוע את הגירת היהודים לארץ, ולפיכך בחרה במאבק אלים מול הגשמת הזכות של היהודים על ארצם – מהלך שהחריף את הסכסוך. זו ללא ספק תפיסתו של המחבר שבאה לידי ביטוי בין השורות, אולי משום שהוא יהודי.
בהמשך המחבר סוקר את האלימות הפלסטינית לאחר המרד של 36׳ שכוונה גם נגד השלטון הבריטי, המגיב בפעולות ענישה אכזריות ואלימות ביותר נגד האוכלוסייה הפלסטינית בארץ. ב-25 באפריל 1936 הוקם הוועד הערבי העליון שבראשותו יעמוד המופתי חאג' אמין אל-חוסייני. הוועד הכריז על שביתה כללית של האוכלוסייה הערבית שתמשך עד שלונדון תשנה את מדיניותה בפלסטין. התקבלו שלוש החלטות חשובות – סוף להגירה היהודית, איסור על מכירת קרקעות ליהודים, והקמת שלטון ייצוגי בארץ שישקף את הרוב הערבי. עוד נאמר כי מי שלא יקיים כללים אלו יקבל תחילה אזהרה ולאחר מכן עלול לסכן את חייו. אל-חוסייני הנהיג קו נוקשה ואלים שאינו מכיר בשום זכויות של היהודים בארץ, נאבק בהתחלת העלייה של היהודים ואף ניסה לבטל את הצהרת בלפור עצמה.
אירוע חשוב התרחש ביולי 38׳ בעיר השוויצרית אוויאן – כינוס שנערך ביוזמת הנשיא רוזוולט ונציגי מדינות אירופה ודרום אמריקה, שבו דנו מדינות העולם בבעיית הפליטים היהודים. הנציגים, ובראשם ארה"ב, סירבו וטענו שאינם יכולים לקלוט באופן מסיבי פליטים יהודים המנסים לברוח מהגזרות שהוטלו עליהם בעקבות מדיניות המשטר הנאצי. ייתכן שאילו ארה"ב, ארצות אירופה ודרום אמריקה היו פותחות את שעריהן, רציחתם של יהודים רבים לא הייתה מתבצעת ע"י הנאצים, ההגירה של רבים מהם לארץ לא הייתה מתחוללת והקמת מדינת ישראל גם היא הייתה בספק גדול – ואולי היה משתנה מהלך ההיסטוריה של הסכסוך.
תום שגב במאמר הסוקר את ספרו של קסלר (09 דצמבר 2025, קישור בסוף הטקסט) מדגיש מספר נקודות:
- לדעתו קסלר מספר את סיפורו של המרד הערבי הגדול, אך מציג תמונה חלקית בלבד.
- יש חשיבות לכך שקסלר קורא למרד הערבי של 36׳ ״האינתיפאדה הראשונה״ – זו נמשכה מ-36׳ עד 39׳ ונועדה לחסל את תמיכת בריטניה במפעל הציוני, בה נהרגו בין 5000-8000 ערבים, 500 יהודים ו-250 בריטים ואלפי פצועים. לאחר מכן הוא קובע את הקשר לנכבה השנייה – מלחמת 48׳ שבה גורשו 700 אלף פליטים פלסטינים ונהרסו כפרים רבים.
- הסיבה לעזיבת הבריטים את הארץ – לדעת המחבר לא היו אלו ההגנה, האצ״ל או הלח״י, אלא הערבים.
- המופתי חאג' אמין אל-חוסייני מסומן כאחד המנהיגים של מארגני המרד ב-36׳ ואולי החשוב ביותר – הוא מסמל את ההתנגדות העזה והעקבית ביותר לציונות מראשיתה ולהתיישבות היהודית בארץ.
- אישים שונים במחנה הפלסטיני מתוארים בפירוט רב בספר (חוץ מהמופתי עצמו). כל שמות אלו, לדעתו של שגב, אינם באמת חשובים למהלך ההיסטורי המתואר בפירוט בספר.
- קסלר בספרו שומר על גישה שאינה "בעדנו" ואינה "בעדם" אלא דבק בסיפור עצמו.
- שגב שואל (ולדעתו אין לכך תשובה בספר) האם הייתה בפרק היסטורי הזה אפשרות רצינית להגיע להסכמות ולהסדר של שלום בין הצדדים. שגב מוסיף כי קסלר בספרו אינו קובע ואינו לוקח צד לגביי מי האשם העיקרי בסכסוך בין העמים ושומר על גישה מחקרית אובייקטיבית.
אני חולק על תום שגב כי בעיניי ברור שהספר נכתב מנקודת ראותו של המחבר כיהודי. זאת משום שקסלר יותר מרומז לכך שהמרד הגדול ב-36׳, מלחמת 48׳ ואירועי ה-7 באוקטובר 2023, היו ניסיונות אלימים של הפלסטינים לפגוע בקיום היהודי בחבל ארץ זה. כאשר לפחות בתקופה אותה הספר סוקר – בעיקר עד תקופת המרד הגדול של 36׳ – היהודים אינם מרפים מלהמשיך ולהגדיל את מספרם בארץ, בכל דרך, ברוב המקרים בצורה עקבית אך לא אלימה.
לאחר קריאת הספר נשאלת השאלה הקריטית האם הייתה אי-פעם אפשרות להגיע להסכם עם הפלסטינים והאם הוחמץ משהו עוד אז. אורן קסלר מדגיש כי כבר בשנות ה-30 היו ניסיונות לכך, בהם המתונים בכל צד לא ידעו להציע הסכם שהמתונים בצד השני יכלו לקבל. מגעים אלה לא הבשילו למשא ומתן של ממש. אם זה היה אחרת בתקופה הנזכרת בספר, ייתכן שהסכסוך המתמשך היה כבר מאחורינו.
1936 המרד הגדול ושורשי הסכסוך במזרח התיכון – אורן קסלר
הוצאת שוקן / ירושלים ותל אביב 2025