איך זה ש״יהודים טובים״ כמונו לא ידעו דבר על הנכבה של 48׳?
גילוי נאות – גם אני וגם חברי הקרובים, הנמנים שנים רבות עם קבוצות פעילי שלום, לקינו באותו העיוורון.
המושג השגור בפינו היהודים כ״מלחמת השחרור של 48׳״ נקרא בפי הפלסטינים – הנכבה.
במאמר קצר זה אין בכוונתי לבצע ניתוח מעמיק ומפורט של מרכיבי הסכסוך בין היהודים לפלסטינים. אך כן יש בו אמירה שלי בנושא, כאדם החותר להבנה ופשרה בסכסוך המדובר.
לדעתי, כאנשי שלום, מוטלת עלינו האחריות לא לקבל את ניסיונות ההכחשה של הנכבה, שכן מהותה היא אחד משורשי הסכסוך. מי שמעוניין בדיאלוג עם הפלסטינים, כדי לחפש אפשרות של פשרה, איננו יכול להתעלם מהנכבה ועליו להכיר בה. אך אין זה אומר שעליו לקבל בהכרח את הדרישה לחזרתם של הפליטים לארץ ישראל, בשלב ההיסטורי בו אנו נמצאים כיום ובמצבו הנוכחי של הסכסוך המדמם בין שני העמים.
נקודת מוצא הכרחית לדיאלוג כזה היא ההכרה ההדדית בזכותו הלגיטימית של כל צד להגדרה עצמית.
בעיתוני "על המשמר" שקראנו כל יום היה כתוב למעלה בדף הראשי: "לציונות – לסוציאליזם – לאחוות עמים". לפני 48׳ הייתה למפ״ם תוכנית למדינה דו-לאומית, תוכנית שלמען האמת לעולם לא נזנחה רשמית. לתפיסתנו אז ״מלחמת השחרור״ ב-48׳ )שנקראת כך בפי היהודים( הייתה צודקת והומאנית מאין כמותה. אך כיום, בראייה לאחור, מתגלה תפיסה מורכבת וביקורתית יותר של אותה המלחמה. במסמכים שפורסמו במוסף הארץ (27.02.26 אדם רז) נחשף כיצד ב-48׳ נעשה גירוש מכוון של אוכלוסייה פלסטינית מביתה, תחת איומים ושימוש בנשק, וזאת בשונה מהתעמולה הרווחת אשר התעקשה על בריחת אותה אוכלוסייה ביוזמתה. כל זאת התקיים לצד מדיניות מכוונת של הרס הכפרים הפלסטיניים, בלי שום צורך שנבע מהמלחמה וכן מעשי אלימות קשים נגד אוכלוסייה בלתי-מעורבת. תיעוד לכך מופיע במסמכים ותעודות שלנו, היהודים.
בתקופה ההיא האמנו כי אנו, היהודים שנרדפנו בגולה ודורות רבים נרצחו ע"י הנאצים, סוף סוף חזרנו למולדתנו ההיסטורית, הלוא היא ארץ ישראל, וכי אנו נלחמים עליה. ולכן, היה זה כביכול מובן מדוע בדור שלנו לא עלתה השאלה מה עלה בגורל קורבנות המלחמה (הפלסטינים ילידי הארץ) ואיזה מחיר הם שילמו בעקבות מלחמה קשה זו. כמו כן, לא דנו באם המחיר הזה היה נחוץ ומוצדק והאם אכן נבע באופן בלתי נמנע מהמלחמה על הארץ. בזמנו, המחקר המפורט על מאורעות אותה המלחמה לא היה נפוץ כלל, וכאשר התקיים (באיחור רב, יש לציין) אכן חשף את הכאב והאובדן שהתרחש – הנכבה.
בחלוף השנים, כמה מאיתנו היהודים כן עסקו בדיאלוג עם הביוגרפיה הפלסטינית לעומקה והטרגדיה שלהם – הנכבה, והכרנו בכאב הפלסטיני. לצד זאת, נראה כי גם הפלסטינים מצידם, צריכים לקחת אחריות על ניסיונם בזמנו למנוע בכוח-הזרוע את הקמת המדינה ליהודים. יש לציין כי גם המאבק הפלסטיני נגד הישוב היהודי מראשיתו, היה מלווה במעשי אלימות קשים ולא מעטים. חלקם של הפלסטינים החיים פה לא הכירו לעומק את הסיפור הייחודי והטרגי של היהודים בגולה (ובשיאו השואה), אשר היווה בסיס לתפיסתה של הציונות כתשובה להיסטוריה זו של העם היהודי.
מסקנתי הצנועה היא, כי צריך למצוא מרחב עבור הסיפור המשפחתי וההיסטורי של כל אחד ואחד, בדרך של דיאלוג פתוח ואישי בין העמים.
אציין גם כי יש לקחת בחשבון את הכלל הלא שיווני, כי כתיבת ההיסטוריה תמיד מבוצעת ע"י ׳המנצחים׳ ובכך משקפת בעיקר (אם לא רק) את מבטם על התקופה