מדובר בספר מקסים על ילדה בכיתות א'-ב', הגדלה ומתחנכת בקיבוץ השייך לתנועת השומר הצעיר. זהו ספר רגיש, המתאר בפירוט את המתרחש בקיבוץ ובקבוצה המשותפת מעיניה של ילדה בעלת נקודת מבט מיוחדת על סביבתה – וכל זאת מתוך יחס של אהבה וקבלה את הקבוצה והקיבוץ.
הילדה, שהיא גם המספרת, מתוארת כ"בעלת עיניים גדולות ופה גדול" וכן כבעלת הרבה כישרונות, שכבר בגיל צעיר היה צורך "להתאים" אותם לסביבתה ולילדים האחרים, ולעמוד בהנחיות המטפלת והמחנכת של הקבוצה. שהרי מה שהיה חשוב ביותר אז בקיבוץ הוא ׳להיות כמו כולם׳, כך חוזרות ואומרות המטפלת והמחנכת של קבוצת הילדים. כל מי שגדל בקיבוצים בשנים ההן מכיר זאת היטב.
העובדה שהסיפור מסופר מעיניה של ילדה בכיתות א'-ב' משאיר את ההבחנות תמימות וראשוניות, מתוך קבלה טבעית ובלתי שיפוטית. אנו שגדלנו בקבוצה חינוכית כזו בדיוק ואהבנו אותה, יכולים ממרום גילנו לדלות מן הסיפור הזה את אותם מרכיבים המוכרים לנו – שבזמנו נראו טבעיים וכחלק מהמציאות האידיאלית, הקיבוצית, השיתופית והקולקטיבית – ולהתבונן בהם כיום גם באופן ביקורתי.
הילדה בסיפור הינה בעלת "פה גדול" (כך הביטוי), והיא מתווכחת לא פעם עם המחנכת והמטפלת של הקבוצה. בהתאם לכך, הן מזמינות את הוריה לשיחה ואלו מקבלים את הערותיהן בשתיקה ומבלי לאתגר זאת. זאת, במקום לשבח את האומץ של ילדתם להביע את דעתה (הביקורתית לעיתים) ואת יכולתה לערער מדי פעם על ׳הסמכות העליונה׳ בבית הילדים.
הילדה מספרת כי הייתה זריזה במיוחד בשיעורי החשבון, אך המחנכת הזכירה לה שאין לצאת מהכיתה עד שכולם יסיימו את משימותיהם – כי ה"יחד" הוא ערך שאין להפר אותו. כמו כן, היא אהבה במיוחד לקרוא ספרים, ולעיתים הייתה לוקחת בסתר ספרים מהספרייה וקוראת אותם מתחת לשמיכה במיטתה, תוך שהיא מתגברת על פחדיה. והנה גם כאן עולה השאלה: מדוע אהבתה לספרים לא זכתה לעידוד?
במישור המשפחתי – הילדה בסיפור היפה והרגיש הזה רוצה מאוד להיות בקרבת הוריה, אך במסגרת החינוך בבית הילדים ובמעט השעות שבהן מותר להיות בבית ההורים, הדבר אפשרי רק לזמן מועט. גם כשהיא בורחת בלילה אחד מבית הילדים, היא מוחזרת מיד על ידי הוריה, ואיש אינו מתעניין בפחדיה בלילות – מלבד שומרת הלילה.
הילדה המוכשרת לומדת ריקוד, והמורה לריקוד מציינת שהיא טובה בכך ואולי בקרוב תוכל ללמוד במסגרת הסדנא של להקת המחול "בת דור". אך בקיבוץ גונזים את חלומה ומסבירים לה שרק מכיתה ז' הדבר אפשרי. גם כאן – אין טיפוח של כישרון אישי היוצא מן הכלל. הציווי "אל תהיה ייחודי ושונה" הוא הקובע.
לילדה אין טענה או ביקורת על החינוך הקולקטיבי והקונפורמי של קבוצת הילדים, ועל המרחק מבית הוריה שהיא כה משתוקקת אליו. היא מקבלת את המציאות באופן טבעי ולא ביקורתי – ואולי זהו בדיוק הקסם של הסיפור. כאמור, אנו, שגדלנו כך ואהבנו את קבוצתנו, יכולים היום לראות את אותו הסיפור גם בעיניים ביקורתיות.
דוגמא לתכונות של ילדי הקיבוץ שבאות לידי ביטוי בספר הן הסגירות וההתנשאות אל מול ילד החוץ השונה שהצטרף לקבוצת הילדים. דוגמא נוספת, היא החברות העמוקה הכוללת רגש עז של ידידות, עם הילדה דנה שעומדת לעזוב את הקיבוץ עם הוריה, רגש שלא מוצא מקומו בביטוי אלא בשתיקה. דבר המעיד על מחסום בגילוי רגשות ועל המסר הסמוי שעובר בקבוצה החינוכית – כי עדיף לא לגלות רגשות היות וזה נחשב לחולשה, רצוי פשוט להתגבר.
מה היה הקיבוץ של אז, וכיצד זה קשור לתפיסת החינוך?
הקיבוץ הארצי, בהשקפתו האידיאולוגית, ראה עצמו כתא סוציאליסטי של החברה העתידית. חייו הפנימיים היו שיתופיים, ללא רכוש פרטי, כל חבר עובד לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו. החברים נדרשו לוותר על צורכיהם הפרטיים למען הקולקטיב. חינוך ילדי הקיבוץ היה ראי לחיי הקיבוץ, ומטרתו הייתה להכשיר את דור העתיד לחיים שיתופיים וקולקטיביים.
חברת הילדים והקבוצה המשותפת המתוארת בספר – בכישרון ובאמינות רבה – הייתה האידיאל הקיבוצי. החינוך בה נחשב עדיף על כל תפיסה אחרת, מתוך אמונה שרק בשותפות כזו גדלים ילדי הקיבוץ להיות מוכשרים לחיים קולקטיביים, בעלי רגשות חברתיים, ומסוגלים לוותר על רצונות פרטיים לטובת הכלל. זאת בניגוד לילדים שגדלו מחוץ למסגרת זו, שחונכו לחתירה להישגים אישיים, פרנסה ורווח, מתוך תפיסה אינדיבידואלית.
מי שמכיר את החינוך בקיבוצי השומר הצעיר (וזאת גם ילדותי באותן שנים בדיוק) ימצא בספר זה תיעוד יומיומי, מחמיא ומדויק של מציאות זו. לתחושתי (אשר עושה רושם כי הנה משותפת לי ולמחברת הספר) קיים אצלנו מקום חם בלב לקבוצת הילדים עמה גדלנו בקיבוץ, גם כיום.
אילן פריש.
עיניים גדולות זה לא טוב מאת רונית בלנרו אדיב – הוצאת ״מטר״ ינואר 2026
תשובתה של רונית בלנרו-אדיב:
שלום, אילן!
אני מתנצלת על התשובה המאוחרת, ואני מקווה ששלום לך ולבני ביתך בימים לא פשוטים אלה.
רציתי לומר לך תודה גדולה על ליבי שהתרחב ממילותייך..!
תודה שלקחת את הספר לידייך ושקעת בקריאה, אני מניחה שזה כל מה שיכולתי לבקש בשביל הספר שלי 🙂
אני מאוד שמחה שבחרת לכתוב עליו בבלוג שלך ושמחה שמצאת בו דברים שנגעו גם בילדותך שלך. הדוגמאות שבחרת מהספר אכן מספרות את המורכבות שהיתה מנת חלקינו – הספרים שלשמחתי היתה לאותה ילדה מחנכת שאישרה לה מספר כפול של ספרים מאשר לשאר הילדים ולמעשה לא היה צריך לקחת בסתר או לקרוא בהיחבא; ההורים של אותה ילדה, ששוב, לשמחתי, גם כשהחזירו אותה לביתלדים באמצע הלילה – ניכרה אהבתם אליה; ועוד.
אני שמחה לראות את ההדים שסיפורי בית הילדים יכולים לעורר בנו, אותם ילדים של אז, ושמחה שאולי יהיו כאלה – הורים וילדים כאחד – שיוכלו לדבר אלה עם אלה ו״להחליק״ קמט בלב למי שעדיין יש דברים לא סגורים או כואבים.
שוב, תודה גדולה לך על המילים החמות ועל דחיפת השיח הזה שקיוויתי לעורר.
בחום,
ובתקווה לימים שקטים במהרה –
רונית
תשובתי לרונית:
סליחה אם יותר לי
אני מבקש לומר דבר נוסף ,
אני מבין שאת נשארת בדפוס של ילדה המתוארת בספר ולא מוסיפה פירושים וביקורת, זה הכוח של הספר הזה. פירושים , ניתוחים וביקורת מוטלים על הקורא .
בברכה
אילן פריש