מחשבות בעקבות קריאת ספרו של פרופ' יגאל שוורץ "מתקומה לשואה"

ליגאל ידידי שלום,

אני מתייחס רק למבוא בספרך (בלי כל הפירוט הספרותי לתזה שלך) בנוגע למות הנרטיב הציוני ועל אימוץ נרטיב השואה במקומו. אני מצטרף לצערך על כך. אולם לי יש פירוש שונה לתהליך זה וסליחה מראש אם ההסבר הזה לוקה בפשטנות.

אתה כותב על מצעדי הנוער למחנות ההשמדה. מהו הלקח החשוב של הנוער שחוזר משם – לא עוד פעם השמדה, בזכות צה"ל – ננצח תמיד. מהו הנרטיב השולט אחרי הטבח של 7 באוקטובר – אלה מעשים שדומים ומזכירים את מעשי הנאצים ביהודים במלחמת העולם השנייה.

מה אומרים התלמידים היהודים במפגשים עם נוער פלסטיני המתלונן על הקיפוח והגירוש של הפלסטינים כבר ב-48 – התלונות של הפלסטינים הם על מעשים כה קטנים לעומת מה שעשו הנאצים ליהודים. דוגמאות אלו באות להראות כמה השימוש בזיכרון השואה משרת אותנו היהודים, מבלי להכיר באחריותנו על מעשינו האלימים בסביבה בה אנחנו חיים, ללא לקיחת אחריות על האלימות שלנו ועל כך שאנו בוחרים רק בכוח כדי לא לבחון שום פתרון אחר.

והערת אגב – המתנחלים טוענים שהם הם ממשיכי הציונות ואתם (השמאלנים) אל תגלגלו עיניים, תמיד גירשנו והרסנו את כפריהם ואנחנו ממשיכים בזאת. אם אלו פני הציונות מוטב לא להצטער על אובדנה. כמובן שאינני חושד בך כי לזה אתה מתגעגע – וכאמור אצלם (המתנחלים) אין התרפקות על זכר השואה, שם שולט מיתוס זכותנו ההיסטורית. חשוב לי לאזכר את היותי בן קיבוץ השוה"צ בעמק בית-שאן שהגרעין המייסד שלו רובו ניצולי מחנות ההשמדה, אשר באו מתוך ציונות לשמה – אך זאת הייתה הציונות הסוציאליסטית שעל אובדנה יש להצטער צער רב.

ראשית, מות המיתוס הציוני ברור לי משום שיש כבר כמה דורות שנולדו לתוך המדינה הזו, הצורך והחלום של היהודים בדורות הקודמים (ובעיקר בגולה) שתהיה לעם היהודי מדינה משלו, בלי ספק הוגשם. השאלה האחרת המתלווה לכך היא, איזו מדינה תהיה זו. תשובת המציאות על כך איננה מחממת את הלב, לפחות לא את שלנו. בשביל הדורות שנולדו פה, המדינה תמיד פה, והנימוק כי בלי התנועה הציונית לא הייתה קמה המדינה – אותם זה בכלל לא מעניין.

גם תהליכי הקפיטליזציה הנרחבת והכובשת כל, אינם תורמים למי שחי פה ומדרבנים לשאול את עצמנו מה היה החלום הציוני, כי במשטר הזה מה שחשוב היא ההצלחה הכלכלית.

המרכיב השני של הזהות הקשור ומתאפיין בזיכרון השואה – גם הוא ברור לי מבחינת פסיכולוגית – אנו מדינה אלימה, כובשת והורגת המונים ברצועה ולא רק בה. אנו פותרים כל סכסוך בכוח צבאי. ומהי התשובה האופיינית להתנהגותנו זו? אותנו הרגו במיליונים, אנחנו החלשים, הנרדפים, אנחנו הקורבנות האולטימטיביים, אותנו תמיד כולם שונאים. אנחנו נציגי הנרצחים שסוף סוף משיבים מלחמה, על  שישה מיליון היהודים שנרצחו בשואה.

גם הביקורת על מעשי הממשלה ברצועת עזה, בשטחים ובלבנון – במקום לקחת אחריות אנו אומרים שוב –  זאת האנטישמיות (הישנה) –זו אותה התקרבנות של הנרדפים – זהו שוב אותו המנגנון להתחמק מאחריותנו על מעשינו.

לסיכום:

אינני יודע אם אבחנתה של חנה ארנדט כי כל לאומיות תביא בהכרח ללאומנות, או שמא רעיונו של אחד העם להקמת מרכז רוחני, הם הפתרונות. אך ברור (לי) שבמרכז הרעיון הציוני היה הרצון להקים בית בטוח לעם היהודי בארץ ישראל – אך בטוח הוא לא! במקום להיות סמל לעמים ודוגמא לחברה פלורליסטית, הומאנית וסובלנית למיעוטיה, קמה פה חברה דתית, מיליטריסטית ושוחרת אלימות, שכבר אינה יותר חילונית וגם לא סובלנית. כך שברור מאליו שאפילו אנשים כמוני שגדלו בקיבוץ ואהבו את ערכיו, פנו והקימו קיבוץ בנגב, ישאלו את עצמם האם למדינה הזו פיללנו ואם יש תקווה עוד לשנותה.

לבסוף – העושר, הפירוט וחקר הספרות העיקרית בספרך הינו מעורר כבוד, הערכה והתפעלות.

שלך, בידידות, אילן פריש.


פרופ' יגאל שוורץ "מתקומה לשואה"
1985-1995 עשור המהפך בסיפור של הישראלים – הוצאת מכון מופת, ידיעות אחרונות (2026)

אילן יקר,
תודה שקראת ותודה שהגבת.
לעניין, אני לא כל כך בטוח שיש בינינו מחלוקת של ממש. גם משום שעל חלק מהסיבות שציינת ועל משקלם היחסי עמדתי בכל אחד מפרקי הספר, באמצעות תיאור הקורפוסים המייצגים אותם, עלייתם ונפילתם. וגם, וכמדומני בעיקר, משום שאני ניסיתי לתאר תופעה שבאה על רקע, שעל פי מיטב הכרתי היה יכול להוביל לתופעה שונה, ובשל סיבות שונות מי שהיה לגרום לכך כשל. אתה, בדרך כלל מאשים בכישלון שלנו את העם, ואני מאשים גם את העם, בגלל שהוא לא מצליח בעצם להשתחרר מהחשיבה המיתית ולצאת להיסטוריה, אבל, גם אותנו, שהשארנו את המערכה לדתיים-הלאומיים. והרי היינו יכולים לנסות מה שעשו אנשי העליות הראשונות, אבל בגרסאות אחרות. למשל, להקים 100 נווה שלום בכל הארץ. הלא כן.

רק טוב, חיבוק,
יגאל